זוכר שבאתי לבקרו, בעיצומה של המחלה. באחת ההפוגות. הוא ישב במקומו בבית המדרש. אוכל בקושי רב שעועית מקופסת שימורים.על מה אני אדבר איתו, חשבתי לעצמי. רק רציתי לראות אותו, אולי בפעם האחרונה. לך תדע…ואז הוא שאל לשלומי, לשלום אשתי, איך הפרנסה, האם אני מצליח ללמוד תורה.אמרתי לו בבושה שלא. "העומס, הרב, לא מאפשר לי לקבוע זמן. אבל ב"ה שזה עדיין מציק לי"חשבתי לתומי שהוא יבין אותי.אבל הוא לא. הוא אף פעם לא הצליח להבין איך מישהו נכנע לעומס ולא קובע עיתים לתורה…הוא שרף אותי עם העיניים שלו ואמר לי בפשטות: "אל תוותר, אל תחכה. תלמד. תקבע עיתים. מה שתצליח. תלמד. אל תכנע"ומאז אני מנסה. ומנסה. לעיתים מצליח. לרוב נכשל.אבל בזכותו, אני לא נכנע.
