חושב וכותב

חושב על כוחן של המילים שלא נכתבו.
חושב וכותב.
כל הרגשות, המקומות, האנשים שפגשת ולא כתבת אותם על לוח ליבך.
משל היו עץ נופל ביער ללא איש שיקשיב.
ובכל פעם הן עומדות לי על קצה הלשון, או קצות האצבעות, בקצה חוט המחשבה.
רגע לפני שהן נכתבות על דף ומקבלות חיים וקהל, באות טרדות החיים, או שיחת טלפון שאי אפשר לדחות. ואז נעלמות הן ביער, אותו יער ידוע לשמצה, שם מסתובבות להן המילים אנה ואנה.

חושב על המילים שנכתבות, מילים כאלו שכח החיים לא עצר בעדם מלצאת אל הפועל, לצאת אל הכתב. לגרור אחריהם קהל רב. משל היו דף אומן בפייסבוק עם קידום ממומן.
מבלי להתאמץ הן נכתבות להן, בשצף קצף על המקלדת הארורה עם התיקון האוטומטי.

מילה חורזת את חברתה, זו חובקת את זו ויחד הן יוצרות סיפור של אדם. תיאור של רגע. רגע בחיים שבו אתה עוצר את הכל, נותן למכוניות סביבך לעקוף, לווייז להאריך את זמן ההגעה אל היעד- העיקר שיכתבו המילים.
הן כבר לא יגיעו ליער ההוא, האפל והקודר. הן יקבלו צורה וגוף, שם וכותרת, פיסוק וקהל, ויעשו את דרכן לאיש הנכון שחיכה להן.
חושב וכותב.

אל תתנשא, אל תשנא

נדהמתי.

בפעם הראשונה שלמדתי על המתאם בין צריכת סיגריות ואלכוהול למצב כלכלי.

המחקרים מראים שככל שרמת ההכנסה יורדת- כך גדלה ההוצאה על סיגריות ואלכוהול. הפוך מההגיון!

הרי אם אין לך- איך תקנה?!

העמקתי וראיתי את המכנה המשותף לעניים והמכנה המשותף לעשירים.

העניים מחפים על עניותם בכך שהם קונים ללא מחשבה, ללא תכנון ובזה הם מרגישים

עשירים. רק מרגישים.

העשירים נמנעים מתחושת שובע באופן אובססיבי וחושבים לפני כל הוצאה משמעותית ועסוקים כל הזמן בהגדלת ההכנסות.

זה לא רק סיגריות ואלכוהול.

ככל שהמצב הכלכלי נמוך יותר- כך האדם פחות חושב ומתכנן את הוצאותיו.

מבצע רכישות שמשכיחות ממנו את מצבו הכלכלי ונותנות תחושה טובה (וגם על כך יש מחקרים..)

לכן תמצא בחור שנוסע ברכב מקטרע קונה ביילו ב150 שח קניה סתמית.

ולידו יעמוד בחור שנוסע במרצדס יוקרתית ומוותר על מוצרים כי הם סתם יקרים.

יחד עם זאת, זה לא בהכרח תלוי במודעות פיננסית. החברה לעולם תתחלק למעמדות כלכליים. השוק לא יכול לאפשר לכולם להרוויח.

שרשרת המזון הפיננסית: בעלי מניות-מנכ״ל-הנהלה-עובדים-עובדי קבלן-

היא רק טרנספורמציה של העבדות העתיקה.

אין חדש תחת השמש.

הדבר היחיד שמשתנה הוא התפיסה המוסרית שלנו. פעם קשרו את העבד ברצועה מחוץ לבית. היום יש לעובדים זכויות. ההבנה מחלחלת שאמנם יש מעמדות כלכליים- אך החברה צריכה את כולם במידה שווה.

ללא בעלי המניות ששמים את כסם בהרפתקה עסקית- לא תהיה עבודה.

ללא העובדים לא תהיה אפשרות להוציא אל הפועל תכניות עסקיות ולייצר רווחים לחברה.

כשאתה נוסע במרצדס שלך ורואה בחור כהה עור מעשן ושותה אלכוהול בבוקר- אל תתנשא עליו. אתה צריך אותו.

כשאתה נוסע ברכב המקרטע שלך ורואה לידך ברמזור מרצדס יוקרתית- אל תתמלא שנאה וקנאה. אתה צריך אותו.

כשהים לא נבקע..

לפעמים הים לא נבקע

כי כמה כבר אפשר לברוח

ולפעמים אין בת קול משמים

ואתה פשוט חייב להקשיב לעצמך

לפעמים את נשארת לכלוכית,

אין כרכרה או נעלי זכוכית,

ובחצות שום דבר לא ישתנה,

וגם לא כשהשמש תעלה.

לפעמים אין סוף טוב,

לא סוף של אגדות ילדים

ולא סוף של סיפורי צדיקים.

אתה לומד באופן הכי בהיר

שלפעמים צריך ללמוד לשלם את המחיר

צריך לדעת לקפוץ למים

להיות נחשון

לקחת סיכון, להוביל.

ואז הים נבקע…

בין עבודה לעבדות

מיד נעצרתי. משהו בטבעיות שבה נאמרו המילים של האמא- הכה בי.

אנחנו נושאים איתנו ומשקפים לילדינו ש:

״אנחנו רוצים להיות רק אתכם כל הזמן״ ו״העבודה זה כורח״, ״אבא חזר עייף מהעבודה״, ״הייתי רוצה להשאר איתך עוד קצת אבל אני חייב לצאת לעבודה״.

תמיד העבודה היא במקום אחרון. הכרח שאין דרך להמלט ממנו.

אבל האמת היא שזה ממש לא נכון. רובנו (מי שזכה לכך) אוהבים ללכת לעבודה שלנו. אנחנו מוצאים שם הזדמנות להביא לידי ביטוי את היכולות שלנו, את הכשרונות והייחודיות שלנו. ובעצם, פסגת הלימוד וההכשרה המקצועית והאקדמית הלא היא- שוק העבודה. שם אנחנו תורמים את חלקנו לחברה, מקדמים במשהו את המארג העצום הזה שנקרא ׳חברה אנושית׳.

אז למה אנחנו משקרים לילדים שלנו? למה אנחנו משקפים להם שהעבודה היא כורח וממש היינו רוצים להשאר איתם בבית כל יום כל היום?

אנו מרגישים בתוכנו שהאיזון בין עבודה ומשפחה הופר. לטובת שוק העבודה כמובן. אנחנו מבלים יותר מדי שעות במשרדים, במתן שרות לאנשים אחרים, בסיפוק רצונותיו של המעסיק. וזה בא על חשבון הילדים שלנו.

אך איכות החיים ורמת החיים שאנו דורשים לעצמנו לא מאפשרת לנו מקום מרחב, מקום להתלבטות. אנחנו חיים להמשיך במסלול העבודה, אחרת לא נגיע לרמת השכר שרצינו לנו ולילדינו..

ואז אנחנו מבלי משים, עוברים את הקו השקוף המבדיל בין עבודה לעבדות. הלא מהו עבד? אדם שאין לו ברירות, אין לו בחירה, אין אופציות. וכך רובנו מרגישים.

תחושת האשם של חסך השעות בחיק המשפחה יוצר עם הזמן את הדימוי המוכר- ״אבא ואמא סובלים בעבודה, אבל אין ברירה, זה הכל בשבילכם מתוקים״.

סליחה, אבל אין פה הפי אנד. יש פה מבט מפוכח. תסתכלו למציאות בעיניים ותבחנו:

  1. במצב האופטימלי- מהו מאזן עבודה-משפחה שהייתם רוצים בביתכם?
  2. מהן האפשרויות העומדות לרשותכם לביצוע התאמה בין המצב המצוי לרצוי?
  3. איזה מחיר הייתי מוכן לשלם בשביל האיזון האופטימלי של עבודה-משפחה?

בהצלחה.

חצות ברחובות ירושלים

מה כבר יכול בן אדם לחפש

ברחובות העיר ירושלים

בחצות הליל

בחודש אלול

אם לא את המוצץ האבוד

של בנו הבוכה

לא סתם מחפש

כי עם פנס סלולרי

באלומת אור בוהקת

ברחובות חשוכים

מתכופף ובודק בין מכוניות חונות

שמא ימצא

פירור של אבדן

פירור של שכחה

או פירור של גאולה (של הלילה…)

וחוזה הוא את המצברים האבודים

של הרכבים שדולק בהם האור

שומע את רחש העיר העתיקה מיללת,

נדמה שגם היא איבדה משהו…

ואין כמו חצות הליל

ברחובות ירושלים

בחודש אלול

כדי לחפש מוצץ אבוד

ולמצוא תשובה.

על מה חרב הבית?

לתשעה באב יש כמובן תובנות מוסריות וערכיות.

אך לא רק.

גם תובנות פוליטיות ומדיניות.

ערב החורבן, צדקיהו היה נתון למרות כפולה- של נבוכדנצר מלך בבל ופרעה מלך מצרים.

מחד, נשבע אמונים לנבוכדנצר. מאידך, קרבתו של פרעה גרמה לו לבגוד בנבוכדנצר ולסמוך על פרעה שיבוא לעזרתו לכשיגיע צבא בבל.

צבא בבל הגיע וצר על העיר.

צבא מצרים יצא לכיוון יהודה, אך מהר מאוד שב על עקבותיו.

תקוותם של בני ירושלים כי הנה תגיע הישועה ממצרים נגוזה. בדיוק כפי שנזף בהם ירמיהו הנביא.

צדקיהו לא היה מוכן להכנע וברח מן העיר.

החומה נפרצה והעיר נחרבה.

מה היה לנו פה?

שתי מעצמות.

ריבונות חלקית הנתונה למרות אחת המעצמות.

מלך שבוגד באמון של בעלי בריתו.

שרים המעודדים את המלך לצעוד אל עבר פי פחת.

נביאים המזהירים את המלך מבגידה באמון בן הברית.

וההיסטוריה שחוזרת על עצמה.

המאור הגדול והמאור הקטן (עאלק)

התכנית החדשה של אביב גפן ואייל גולן משווקת להמונים כמפגש נדיר בין שני כוכבים בתרבות הישראלית הרחוקים זה מזה מרחק רב.

יפה עשו בהפקה, אך גם קצת מוגזם, שלאורך התכנית אייל מוצג כשמש (המאור הגדול) ואביב מוצג כירח (המאור הקטן). כוכבים אחרי הכל…

הפורמט עצמו טיפה מבלבל ולא ברור, ריאליטי זה ריאליטי.

הדבר המעניין ביותר בעיני הוא הדיאלוגים (לעיתים מונולוגים) בין אביב לאייל. לשם כיוונו אלילי הרייטינג וצדקו.

אביב מייצג תפיסת עולם מערבית, ״מורכבת״ אם אפשר לומר. לתפיסתו, אמן צריך ליצור מתוך כאב, להביא את עצמו אל היצירה. לא לשיר שירים או לחנים של אחרים.

המוזיקאי צריך להרחיב את עולמו ולשמוע מגוון סגנונות מוזיקליים ולא לחיות מתוך ׳בורות׳ אמנותית כלשונו.

אייל מייצג תפיסת עולם מזרחית. ״פשוטה״ אם אפשר לומר. אמן הוא אדם בעל אומנות. הזמר טוב בשירה. לא בהכרח בכתיבה או בהלחנה. זמר יכול וצריך לבצע שירים שאחרים כתבו והלחינו- העיקר שיהיה קול יפה.

שיר טוב הוא שיר שהקהל יאהב. יש קהל? יש אומנות. יש שיר כואב ועוצמתי ללא קהל? לא שווה כלום.

מעניין שהויכוח הזה בין המזרח והמערב הוא עקרוני.

גם ביחס לדת.

האם האמונה והדת מחייבות את המאמין להעמיק, לשאול שאלות, לכאוב ולהתייסר בשאלת קיומו, ללמוד פילוסופיה?

או שמא המאמין הוא האדם הפשוט, שאמונה באלוקים עושה לו טוב. הוא לא צריך יותר מדי הסברים והוא יודע לבד לשלב את האמונה בחיים שלו באופן כזה שמעצים אותו, משמח אותו, מחזק אותו.

המאמין המערבי מיוסר, המאמין המזרחי שמח.

המאמין המערבי משכיל, המאמין המזרחי תמים.

המאמין המערבי שואל, המזרחי מאמין ללא ספקות.

לעיתים נדמה שהמאמין המערבי אכל מעץ הדעת, והמאמין המזרחי אכל מעץ החיים.

עכשיו אני מבין טוב יותר מה זה קיבוץ גלויות של תקופת הגאולה. החיבור הפנימי הזה בתוכנו בין מזרח ומערב מה שמחייב אותנו להקשיב לשני הקולות האלו, וללכת בדרך האמצע.

הכדור נורה ואנחנו נמלטנו

אני חושב על הרגעים שכמעט הצטרפתי אליכם.

רגעים בודדים שחרוטים בזכרוני של כדור ששורק ממש מעל ראשי או פוגע 10 ס״מ באדמה לידי.

רגעים של התקדמות לילית אל תוך סמטה, בחושך, כשהגשש מתריע מפני מטען, והיד אוחזת בנשק בעצבנות ומחכה לפיצוץ שלא הגיע.

רגעים שחוזרים אלי בחלומות הלילה, והזמן לא מרפא.

הידיעה הבלתי מתקבלת שתהפוך בין רגע לכותרת בעיתון של הבוקר, לכתבה בחדשות הערב ואולי לשיר בגל״צ..

מחיר הדמים ששילמנו הוא קשה מנשוא.

אך בכל שנה אני מזכיר לעצמי ש23,646 חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה משנת 1860 שווים ליום אחד באושוויץ.

158 שנות תקומה והתיישבות=יום באושוויץ.

אלוקים בחר בכם אחיי האהובים, מאיזשהי סיבה. כנראה אהובים אתם אצלו.

הכדור שלנו עבר מעלינו.

ונשארנו כאן לזכור אתכם. ולהתגעגע.

מביאו לחיי העולם הבא

הרב רונצקי נפטר אתמול.

בדרך לטיול משפחתי קיבלתי את ההודעה.

״אביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו מביאו לחיי העולם הבא.״

הרב רונצקי לימד אותי להבחין בעולם הבא, כבר בעולם הזה.

שיעוריו החוזרים ונשנים על אותם עקרונות שוב ושוב ושוב על חירות האדם, בכל דרכיך דעהו, הקונספציה, החתירה לאמת, ההתמסרות לכשרונות שניתנו לאדם, מתיקות ונעם בעת לימוד התורה כל אלו השפיעו עלי עמוקות ועיצבו באופן ניכר את בחירותיי.

אבל השיעור החזק ביותר היה לא מילולי. לא ישיר. האור הקטן הדולק בשולחנו הצנוע בצד השמאלי קדמי של בית המדרש. מעל מיטתי בחדר היה לי חלון שהשקיף אל שולחנו. זכורני בכל פעם שהייתי הולך לישון הייתי מביט ורואה את האור דולק.

ובבוקר כשהייתי מתעורר (עדיין היה חשוך) מעיף מבט ורואה את האור דולק.

זכרונות מתוקים של בית מדרש ריק ב6:00 בבוקר כשקולו של הרב מנגן את הגמרא.

הוא אהב ללמוד גמרא לפני התפילה. מהניגון הזה אף עשיתי שיר, שלא הספקתי להשמיע

לו…

ההתמסרות הזו באה לידי ביטוי בכל דבר שעשה. ימים ספורים לפני פטירתו, עם כל ייסוריו סיים הרב מסכת ביצה בגמרא.

לימים הרב רץ לכנסת וביקשני להצטרף אליו כעוזר. יחד עם שותף, ישבנו עם הרב ותכננו לבקשתו מערך שיהיה מוכן לקבל אלפי פניות של אזרחים במצוקה. הוא רצה לטפל באופן אישי בכל אחת מהפניות.

הרב לא האמין בפמליה, לא במניירות של רב ולא בדאווין של אדם מכובד.

לאורך השנים שמרתי על קשר עם הרב במסרונים ובביקורים מעת לעת.

במוצאי החג, רגע לפני שהלכתי לישון דמותו עלתה במחשבתי. מבט אחרון של פרידה.

יהי זכרו ברוך.

(בתמונה: אני עם הרב בזמן קמפיין גיוס תרומות לישיבה)