אף פעם לא חשבתי על האופציה של ׳לקום וללכת׳. פשוט כי לא היתה אופציה כזו..

״אתה בא?״ הוא שאל.

אני עוד הייתי שקוע בטירוף שהלך פה לפני כמה רגעים. לא דמיינתי את זה ככה.

האמת לא דמיינתי את זה בכלל.

שנים אנחנו פה, כל יום אותו דבר, קמים בבוקר עובדים עד מאוחר, במשמרות. שמירה הדוקה על כל מי שזז, שאף אחד לא ינסה בטעות להרים ראש!

היו לי את כל הסיבות לשנוא את המקום הזה, לרצות לעוף מפה כמה שיותר מהר. אבל עכשיו? עכשיו זה נראה מפחיד.

אף פעם לא חשבתי על האופציה לקום וללכת. לא כי לא רציתי, כי זו אף פעם לא היתה אופציה. ועכשיו? עכשיו אני כבר לא בטוח שאני רוצה.

״נו אתה בא?!״ הוא שאל שוב.

רק עכשיו אני מבין שזה לא חלום אלא מציאות. דברים הולכים להשתנות מקצה לקצה ממחר בבוקר. האמת שלא הספקתי אפילו להכין תיק עם צידה לדרך. מי יודע בכלל כמה דרך מצפה לנו? מי יודע לאן הולכים?

אני קם, מנער את האבק מהנעליים ומתחיל לצעוד לכיוון הדלת. אני הולך מהר, אבל מספיק להביט בכל פריט ופריט בחדר במבט עמוק.

ארון הבגדים שלי, שנשבר עשרות פעמים במהלך השנים אך תמיד הצלחתי איכשהו לתקן אותו.

המטבח, קטן וצנוע אך נושא עמו ריחות מעולם אחר. ניחוחות שלוקחים אותך הרחק הרחק מכאן.

הספה שכל כך אהבתי לשבת עליה אחרי יום עבודה. ׳לחמם׳ עליה את השינה הקצרה של הלילה.

החלון הקטן ליד הדלת, דרכו הייתי מביט בחרדה בכל פעם שהיתה סיבה לפחד. והיו מספיק סיבות כאלה.

כל זה ישאר עכשיו מאחור. ואני צועד לדרך חדשה, אל הלא נודע.

חוצה את משקוף הדלת, יוצא מהמרחב הבטוח אל השיגעון שבחוץ.

מצטרף לנחיל ענק של בני אדם, אנשים נשים וטף ההולכים יחד לכיוון משותף. פתאום החרדות נמוגות בים של אהבה ואמפתיה.

פתאום ראיתי איך כולנו עם אחד. אני לא לבד. הרגשתי עוצמה שלא חוויתי מימיי.

כמה סבלנו כל השנים האלה וכמה רצינו שזה יפסק.

עכשיו הגיע הרגע. אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הנדרש, העיקר לצאת מפה.

יציאת מצרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רשומות אחרונות

ענן תגיות

הרשמו לקבלת עדכונים

דילוג לתוכן