'אירוע היסטורי'

donald_trump_signs_the_pledge_15

ניצחונו של דונאלד טראמפ העיר את כולנו בתדהמה הבוקר. אבל אחרי הרהור קצר, הבנתי מהר מאוד מה קרה.

ולא הבנתי את זה כי אני חכם, אלא כי זה קרה גם פה. לא מזמן אפילו.

יש פה בעצם שני תהליכים שקורים במקביל ב30-40 השנים האחרונות, שני תהליכים שעונים על שתי שאלות:

  1. כיצד קרה שהתקשורת טעתה לאורך כל הדרך בחיזוי חלוקת האלקטורים?
  2. כיצד קרה שהדמות הפרוורטית של טראמפ, ניצחה את הדמות מיושבת הדעת וקרת הרוח של קלינטון

כיצד קרה שהתקשורת טעתה לאורך כל הדרך בחיזוי חלוקת האלקטורים?

ב30-40 השנים האחרונות ישנו תהליך מתמשך של התרחקות אמצעי התקשורת המסורתיים מהעם. במילים אחרות, האנשים שעובדים באמצעי התקשורת אינם מייצגים את הלכי הרוחות ברחוב ואף אינם מודעים אליהן. ישנו נתק שנוצר מכמה סיבות, שהעיקרית שבהן היא ירידה במספר העובדים בתחום התקשורת המסורתית כתוצאה מירידה בהכנסות דבר שהביא ממילא לפיחות בייצוג הפריפריאלי. ובעברית: רוב מי שעובד באמצעי התקשורת גר ברדיוס מאוד מצומצם מהאולפנים.

התהליך הזה הוביל באופן חד וברור להטיה ידועה מראש של הסיקור התקשורתי, הן בבחירות בישראל 2015 והן בבחירות בארה"ב 2016. הכתבים והפרשנים בטוחים שהם יודעים ממש טוב, אבל הם לא, כי הם לא מחוברים לשטח והם לא מסתובבים במקומות הנכונים. מה גם, שעם השנים רוב אנשי התקשורת עוברים תהליך הידמות בדיעותיהם, והדעות האחרות נראות בעיניהן זניחות לגמרי.

כיצד קרה שהדמות הפרוורטית של טראמפ, ניצחה את הדמות מיושבת הדעת וקרת הרוח של קלינטון?

טראמפ הבין את מה שקלינטון לא הבינה. כמו בעולם העסקי כך גם בפוליטיקה, לא מספיק לבוא בשם עקרונות, ערכים, לפרוס מצע מסודר ו"לשכנע את האנשים" בצדקת הדרך שלך. זה נחמד וזה חשוב, אבל העולם הוא כבר לא כיכר העיר הקטנה…

כמו בעולם העסקי, כך בפוליטיקה. בשביל לנצח צריך להיות חד, ללמוד מהר את כללי המשחק ולשחק לפיהם. בלי סנטימנטים. התקינות הפוליטית היא טובה ונכונה- אחרי שאתה מנצח! לא לפני… הפוליטיקה היא ערבוב ייחודי של אגו, ערכים, כישורים תקשורתיים ובין אישיים, כריזמה, וראיה למרחוק. לטראמפ יש את זה. הוא לקח את השנאה והבוז שרחשה לו התקשורת ומינף את זה להישגים פוליטיים.

הרבה אנשים שעוסקים בעשיה ערכית טועים בדבר הזה. מוהלים מידה רבה מדי של נאיביות לתוך העשייה שלהם. הגישה הזו מובילה למפח נפש בלי להבין למה. בוודאי שבאים לפוליטיקה עם ערכים, עם תפיסת עולם, עם אג'נדה. אבל זה לא מספיק. מי שלא מכשיר את עצמו בהישרדות הפוליטית, לדחוף את עצמו כדמות, כפרסונה (ולא רק את "תפיסת העולם" שהוא "רק" מייצג אותה)- לא מבין כלום.

התימהון והתדהמה של אנשים לנוכח העובדה שנתניהו לדוגמא מעיף כל מי שמסכן אותו פוליטית- רק מוכיחה עד כמה הם לא מבינים את כללי המשחק ועד כמה הם נאיביים. זה לא 'משחק מלוכלך', פשוט מאוד זה המשחק.

וזה התהליך השני. אנחנו חיים בדור שבו אנשים רוצים להזדהות עם דמות, ולא רק עם 'סט ערכים', אנשים רוצים 'רוק סטאר' ללכת אחריו, מנהיג שיודע לנאום בפאתוס, לשלהב את ההמון.

בהקשרים האלה קלינטון היא הבוז'י של המפלגה הדמוקרטית. זה לא דמות שאפשר להציב בקידמה ולנצח.

מנהיגי הטוב ומנהיגי הרע

6240c715-d9da-4de7-87be-5a6a1dad90e2-345-000000ec981e7226_tmp.jpg

(לצפיה: https://youtu.be/EBJA4sIdjE8)

הנאום היה תוקפני ומרשים, נאום בחירות כמעט. נאום שהתאים לפתיחת מושב החורף של הכנסת, יצר עניין ועורר ויכוחים בכנסת, רגע לפני תרדמת החורף..

דבר אחד תפס את תשומת ליבי. דמיינתי את הציבור הישראלי מקשיב למנהיג שאומר: ״אזרחי ישראל אוהבים את הארץ, שמחים לחיות פה..״ מרבים להאשים את נתניהו בהפחדות שווא, ובחזיונות אפוקליפטיים, אבל הנה הוא נושא נאום מלא תקווה ואופטימי מאוד.

ופתאום הבנתי מדוע נתניהו נבחר בבחירות שוב ושוב.

כולנו אזרחי ישראל. כולנו יודעים שיש פה לא מעט חסרונות וקשיים, אבל בסך הכל טוב לנו פה במדינת היהודים הקטנה שלנו.

האופוזיציה מנסה למשוך את תשומת הלב שלנו על ידי מתן דגש לחסרונות. ״תראו כמה רע פה״, ״תראו לאן אנחנו מידרדרים..״ עושים השוואות בין תהליכים של גרמניה הנאצית לישראל תשע״ו.

ברגע שאתה שומע את זה, נוצר דיסוננס. אם רע לי פה- למה אני פה?! ולכן יש שתי אפשרויות:

1. לקום וללכת.

2. להפסיק לשמוע רק כמה רע, ולהתחיל להתרכז בטוב.

כמה כיף לשמוע את המנהיג שלנו מתפאר ביכולות שלנו, בהישגים, בהצלחה, ולא רק מונה שוב ושוב את החסרונות שלנו. שכולנו יודעים שהם קיימים אבל בחייאת, כמה אפשר לבכות וליילל, כמה אפשר להיות מדוכדכים? במיוחד כשבאופן כללי התחושה בישראל טובה.

תחשבו על התלמיד הזה, שיש לו מורה אחד שמנסה לדחוף אותו לעשייה דרך הדגשת החסרונות שלו, לבין מורה שמנסה לדחוף אותו לעשייה דרך מתן חיזוק חיובי, מניית היתרונות, גאוות יחידה ועוד.

אז יש את מנהיגי הטוב ואת מנהיגי הרע. כשהמצב רע- מנהיגי הרע ינצחו. כשהמצב טוב- מנהיגי הטוב ינצחו.

רק נשאר לשאול האם טוב או רע פה?

כל דבריך בנחת

9602b070-4153-447b-99d7-df4c75442b8d-296-000000dcd73a997d_tmp.jpgסמוטריץ׳ כהרגלו האשים את הערבים (כולם) באנלפבתיות וב״תפיסת מקומות באוניברסיטאות״ על בסיס העדפה מתקנת.

הדברים נאמרו באופן די מרגיז ומקומם, לא רק ערבים, כך שהיתה צפויה התפרצות בלתי נשלטת של טיבי, כוסות מים באוויר, סדרנים שבאים להרגיע… אבל שום דבר מזה לא קרה.

טיבי, הפתיע. בקור רוח פנה לסמוטריץ׳, תוך כדי שזה האחרון ממשיך לצעוק ולהאשים את הערבים (כולם) באנלפבתיות:

״מה שמעצבן את חבר הכנסת סמוטריץ׳ זה ערבים מצטיינים… תגידו, אתם לא קראתם את ההיסטוריה של העם שלכם? אתה יודע על מי דיברו ככה בעבר? על יהודים שהיו מצטיינים באירופה ובגלל זה פעלו נגדם. אתה לא מתבייש?!״

באורח פלא, כמדומני שהדברים היו הרבה יותר חזקים ובעלי מסר דווקא כשנאמרו בטון רגוע ובוטח.

שכן כולנו יודעים שמי שצועק, מילל, מאשים- הוא בעצם במומו פוסל. הוא לא בטוח בתפיסת עולמו. התת מודע מזהה כשלים קוגנטיביים והדיסוננס נפתר על ידי האשמת גורמים חיצוניים (והוא לא באמת נפתר..)

אבל כשאתה כל כך יודע שאתה צודק, אתה לא צריך לצעוק, לא צריך לזעוק, ואפילו לא להפגין. דברי חכמים בנחת נשמעים.

אין פה תיאור של מישהו ספציפי המכונה ״חכם״. יש פה דגש על כך שמי שמדבר בנחת- הציבור תופס את דבריו כבעלי חכמה.

ודגש נוסף, רק כשהדברים נאמרים בנחת- הם נשמעים.

רוצה להיות חכם? רוצה שדבריך ישמעו? דבר בנחת.

כמו שכתב הרמב״ן באגרת מרגשת לבנו:

״השתדל תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם, ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס. שהיא מידה רעה מכל המידות.״

יועץ תקשורת ועורך דין הלכו לטייל…

בתקופה האחרונה אנחנו עדים לפריחה של תחום 'יועצי התקשורת'. כל בעל חברה, פוליטקאי, איש עסקים רציני, שוכר לעצמו יועץ תקשורת על מנת לבסס מערכת יחסים חיובית עם אמצעי התקשורת.

האחריות של יועץ התקשורת היא על הדרך שבה מופיע אותו איש ציבור בתקשורת ההמונים- רדיו, טלוויזיה, עיתונות, אינטרנט. המטרה היא לייצר פרופיל חיובי בעיני אנשי התקשורת על מנת שאלו ייצגו אותו באופן חיובי מעל גלי האתר, וכמובן להופיע באופן חיובי באמצעי התקשורת. פעמים שאותו יועץ הוא עובד לשעבר של אחד מאמצעי התקשורת ולכן הוא מכיר אנשים מבפנים…
מאחר והתקשורת משתדלת להיות מגעילה כלפי האורחים שלה, במיוחד לאנשי הציבור, יועץ התקשורת צריך לנסח 'דף מסרים' אחיד, קבוע, שאיתו יצליח איש הציבור לעבור את הראיון בשלום. כל מה שהוא צריך זה לשמוע את השאלה של המראיין, להעיר הערה על חשיבות השאלה, או כמה שהיא שאלה טובה, ואז לענות תשובה שלא קשורה- מתוך דף המסרים.

זו הסיבה שאנו רואים חדשות לבקרים ראיונות תקשורתיים של אנשי ציבור- שנראים כמו זירת קרב. גם בגלל שהמראיין לא מעוניין לשמוע, הוא מעוניין להוציא סקופ חדשותי, להיות האחד שיצליח 'לחלוב' מידע רגיש שיפגע במעטה החסינות של אותו מרואיין.
המרואיין, מרגיש על ההתחלה את המתקפה המכוונת, ומיד שולף מן הראש את עצותיו של היועץ, מחייך למצלמה, ומדקלם את דף המסרים שנכתב מראש, כמובן בלי לענות עניינית על השאלות.

ראיון עיתונאי?! יותר נראה כמו זירת קרב…

הפתולוגיה הזו קיימת במידה דומה במערכת המשפט.
מערכת המשפט העברית אוסרת על בעלי הדין להשתמש בעורכי דין. הנחת המוצא היא שמשפט נערך על פי טענות בעלי הדין בצורה פשוטה. המטרה של המשפט היא לא 'לנצח'! המטרה של המשפט העברי היא להוציא את האמת לאור ולשפוט משפט צדק. על השופט לשמוע את טענות הצדדים באופן ישיר ובלתי אמצעי ולהסיק את הדין על פי כללים קבועים וידועים ב'חושן משפט'.

מאחר ואנשים לא מעוניינים בצדק אלא מעוניינים רק לזכות במשפט- החלו להשתמש בעורכי דין. אתה משלם הרבה כסף- והוא מתמרן כמה שאפשר בשביל להוציא אותך זכאי. המשפט המודרני הפך להיות קרקס של עורכי דין, שמנסים בכל כוחם לזכות את הלקוח שלהם, בלי שום קשר לאמת.

גם התקשורת הפכה להיות הזויה. חבורה של עיתונאים שכל עניינם הוא לחלוב את המרואיין ואת המציאות ולערוך מהודרת חדשות כמה שיותר ייחודי וכמה שיותר פרובוקטיבי. על מנת להתגונן- המרואיינים שוכרים שירותים של יועצים באלפי שקלים. ולא תמיד זה עובד…

אולי הכל מתחיל מהגדרת המטרה.
המטרה במשפט היא לסגור כמה שיותר תיקים כי יש עומס.
המטרה בתקשורת היא ליצור עניין בשידור בשביל לגרוף אחוזי צפייה גבוהים.

הגיע הזמן לשנות את השיטה. ויפה שעה אחת קודם.

הצוק הפיסקלי והבור התקציבי- עאלק!

מה יש להם לעיתונאים? למה אי אפשר לדבר ברור?
כאילו יש איזו תחרות סמויה בין הערוצים, מי מדבר בשפה יותר מלוטשת ומכובסת.
"זליגת פצמרים", "טפטוף קסאמים", ועוד כל מיני ביטויים שאמורים לשקף את המציאות, אבל יותר מכל משקפים את הדאווין של העיתונאי.

ואיך זה שעיתונאי אחד כותב 'הבור התקציבי' או על ה'צוק הפיסקלי' ומאותו רגע, כל העיתונאים כמו שורה של חיילים מנסים לחקות, לדבר על הבור התקציבי, לא לפספס את האייטם, שלא יהיה מצב שאנחנו לא הזכרנו את הבור…
פעם זה 'דיור בר השגה', פעם זה 'גבולות בני הגנה' פעם זה 'כוח ההרתעה', פעם זה 'הודנא', פעם זה 'קרבנות השלום', פעם זה 'שיחות קרבה'.
תאמינו לי, אפשר לכתוב מילון שלם עם ההמצאות האלה..

יכול להיות שמקצוע העיתונאות בארץ חסר בו קצת יושרה? קצת אומץ? קצת מקוריות? מהדורות החדשות ואתרי האינטרנט דומים מדי אחד לשני. הכותרות מתחלפות כמעט באותו זמן וכמעט באותו נושא. ממש נותן תחושה של קרטל, שבו ערוצי התקשורת מתאמים אייטמים תקשורתיים. אולי אפילו מתאמים עמדות.

נמאס לי פשוט מההאחדה התקשורתית הזו. כולם כותבים אותו דבר. אם תרצה משהו מקורי תצטרף לחפש באיזה בלוג שכוח אל, או שתאלץ לסמוך על הנס ולהתקל בתגובה מקורית ב'קוראים כותבים'..

נמאס. לא רק מזה שהתקשורת מטה את עצמה שמאלה, גם מהצורה שבה מראיינים, מתכניות הבידור, מתכניות האירוח  מתכניות הריאליטי- הכל נראה אותו דבר.

בחלומי, אפשר יהיה להבדיל בין ערוצי התקשורת לפי עמדות פוליטיות (בתקווה שיהיו גם ימניים בתקשורת), לפי סגנון התבטאות, לפי אידיאולוגיות שכל ערוץ ואתר רוצים לקדם.
היום אנחנו במציאות שבה 'לכאורה' העיתונות והתקשורת היא 'אובייקטיבית'. והאמת צריכה להיאמר- אין שקר יותר גדול מאשר תקשורת אובייקטיבית. כולם מבינים זאת.
הרי, עורך העיתון או האתר צריך להחליט בכל יום ובכל שעה, אילו ידיעות הוא 'מסנן'. ירצה או לא ירצה, הוא יסנן ידיעות שפוגעות בבעל העיתון, הוא יסנן ידיעות שפוגעות באג'נדה שהוא מאמין בה, הוא יסנן ידיעות שסותרות ידיעות אחרות בעיתון.

ואני מודה מראש. איני אובייקטיבי. שום דבר ממה שתקראו אצלי אינו אובייקטיבי. או כמו שאומר נפתלי בנט 'אנחנו לא מהאו"ם'. כאילו שהאו"ם אובייקטיבי ולא מוטה…

יש לי מערכת של אמונות, דעות, תפיסת עולם די בריאה לטעמי. במקומות שבהם אני חש ספק, אתם תרגישו את זה על הכתב. לא מתכוון להחביא או ליפות שום דעה מדעותי. מוכן להתמודד עם כל דעה ותפיסה שונה משלי, בשמחה.

אתם מוכנים להתמודד עם שלי?