היכל הדין ושער הרחמים

מספיק מעשה אחד בכדי למחוק שנים רבות של מאמץ והשקעה. מדהים. אני חושב על המצב הזה שבו אדם משקיע את חייו למען ארגון, עסק, משפחה- ומספיק מעשה אחד שיצא החוצה- וכל מעשיו נמחקים.

״הפנקס פתוח והיד רושמת- וכל מעשיך בספר נכתבים״

התפיסה הדתית מאמינה שלאדם יש יוצר, שברא אותו ומשגיח עליו. נתן בו כשרון ומשימת חיים, אך באותה מידה (והרבה פעמים עם אותו כשרון ממש) מעמיד אותו בנסיונות.

גם אם אדם יעשה את מעשיו הרעים בחדרי חדרים, לבד, מבלי שאין איש רואה- העין של בוראו תמיד פקוחה. מה שמחייב אותו להיות דרוך במלחמתו עם יצרו.

אנו רואים כיצד העין הפקוחה של הציבור, התקשורת, מגלה את המעשים שהיו חבויים ונעלמים- ומוציאה אותם לאור השמש המחטא.

יש פה מימד אלוקי בעיני שניתן לציבור. האפשרות למצות עם האדם את מידת הדין שאינה פוסחת על שום מעשה ולו הקטן ביותר- במכלול המעשים שלו כאדם.

מספיק מעשה אחד בכדי להאפיל על שנים רבות של מאמץ והשקעה.

יחד עם זאת, אלוקים אינו רק דין. אם יש משהו שאפשר וצריך ללמוד מהבורא זה גם את מידת הרחמים. אם האדם שעבר עבירה לוקח אחריות על מעשיו, מבקש סליחה מעצמו, מהנפגעת, מהציבור שבגד באמונו- פה נכנסת מידת הרחמים.

הייתי מעדיף שבוכריס ישב שנה בכלא ויחזור לצבא, מאשר שיסולק ממנו כאחרון הבוגדים. כי אדם הוא אדם. ואם עבר עבירה צריך הוא לקבל את ענשו במלוא החומרה. אך צריכה להיות גם מידה של רחמים, במיוחד אם האדם קיבל אחריות והודה במעשיו וירד מעץ ההכחשה.

כי הבורא יצר את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים- ולכן שיתף עמה את מידת הרחמים. (מדרש, פרשת בראשית)

עכשיו נותר לנו כחברה, כתקשורת, כשופטי הרשת החברתית- ללמוד גם את כוחה המרפא של מידת הרחמים.

איזהו גיבור? (לכבוד חנוכה)

נדרשת גבורה, הרבה גבורה!

כנגד מי? כנגד עצמך, כנגד התרבות הזו שמושכת את תשומת הלב, שמערפלת חושים, שמשכרת…

הרבה צבעים וקולות, מכל כיוון, רעש קצבי שמקפיץ את הלב ומושך את האוזן.
חברה מעורבת, חברה מעורבבת, חברה מטשטשת גבולות בין מין למין, בין טוב לרע, בין מותר לאסור.

כל כך מושך! כל כך קוסם! כולם שם מחייכים, עם שיניים לבנות, וריח טוב, כמו בפרסומת.



שלא תחשוב שהם טיפשים! יש להם הרבה חכמה, והרבה ניסיון, והרבה מה להגיד על החיים, ועל מידות, ועל יהדות, ועל האדם שצריך לתקן את עצמו ואת הסביבה שלו.


שנייה אחרי הדיבורים הרציניים הם כבר ממשיכים בצחוקים ובציניות, אבל זה כבר סיפור אחר…



ותראה איך הם פיתחו את העולם! איזה גשרים הם בנו, איזה מרחצאות, איזה אצטדיונים! הכל הם עשו לטובתנו, שיהיה לנו תרבות פנאי, קצת שמחה בחיים! מה קרה?! 





אמנם זה קצת העלה את התחרותיות ואת האלימות, ופגע בקשר שבין אדם לחברו. אבל זה בקטנה.. לא?



ואיזה שכלולים אלקטרוניים! הכל היום יותר קל- מדברים בפלאפון עם הקצה של העולם, אוכלים כל מה שרוצים בלי מאמץ, המכונה מכבסת לבד, החברה שלה מייבשת.


אמנם נעשינו קצת עצלנים, קצרי רוח, עצבניים, חסרי זמן, לא מסתפקים בקיים. אבל גם זה בקטנה… לא?



האינטרנט זה בכלל ההמצאה הכי חשובה באלף האחרון! בלחיצה יש לך גישה לכל מקום בעולם, לכל מידע ולכל נתון. הכל היום אפשר לעשות דרך האינטרנט! חשבון חשמל, לקנות, למכור, להכיר אנשים, ללמוד…



אבל שמעתי אומרים ש80% מתעבורת המידע באינטרנט זה פורנוגרפיה ואלימות! באמת יש קצת חלונות כאלה שקופצים, ופיתויים…
ובכלל, רוב המידע שיש באינטרנט נשאר שם! ואם אתה לומד משהו- לא עמלת עליו, ולכן אתה גם לא תזכור אותו. וגם הרבה זמן מתבזבז… גם על זה יצא לי לחשוב פעם…




ומה יש לי להציע?

חכמה שלא מתחילה באדם. חכמה שהיא די 'משעממת'. לא קצבית מהירה וקלה כמו שאר החכמות.
מהלך איטי וארוך של התוודעות לעומק שקיים בך. חיבור להיסטוריה של העם שאתה חלק ממנו.
החדרת והפנמת חיים של עבודה, של שאיפה למידות טובות יותר, למוסריות, לחכמה. לא רק שאיפות- גם מעשים!

אבל זה דורש זמן. וזה דורש סבלנות. וזה דורש הרבה מאמץ.



בסופו של יום אתה לא תהיה מפורסם, או ידוע בציבור. לא יכריזו עליך כהצלחה גדולה ולא תזכה לכבוד והדר. כנראה גם לא לעושר גדול מדי. אף פעם לא תרגיש שאתה יודע משהו.
ככל שתעמיק ותלמד תתחזק אצלך ההרגשה שאתה לא יודע כלום!



זה מכניס אותך למהלך אינטנסיבי של מודעות לעצמך- לדיבור, למעשה, למחשבה, לראיה, להליכה, לישיבה, לאכילה, לשינה. על כל דבר תצרך לחשוב ולתת את הדעת. ואולי גם את הדין…



אבל בראש ובראשונה זה דורש ממך גבורה. הרבה גבורה! לא קל להתנתק משקר שסיפרו לך כל כך הרבה שנים על חברה מערבית מצליחה ומאושרת.. לא קל להתנתק מכל הכיף והקלילות שידעת עד כה..



היה גיבור! אתה יכול! הרבה לפניך חשבו שהם לא יכולים והם הצליחו! תשב, תלמד, תתמיד, תתאמץ. בשלב כלשהו אתה כבר תבין שאתה שם…

הריאליזם והאמונה בשעת התחברות


הייתי שם, הרגשתי, ראיתי, חוויתי, בכיתי, קרעתי…

ועכשיו, בישוב הדעת, אני שואל את עצמי – האם לא ידענו שזה יקרה? אם כן, למה המשכנו להתפלל? ובכלל, איך עומדים בד בבד האמונה וראיית המציאות בצורה רציונלית?

ובכן, כן, היו שם רבנים חכמים וחשובים שאמרו שאנו מעל הראליה. כל מה שקורה בגוש קטיף זה נס, ולכן גם עכשיו צריך לקרות הנס. כששמעתי את זה חשבתי שאני משתגע.

מה פירוש מעל הריאליה?

בשבילי הריאליה, חוקי המציאות הטבעיים, הפרקטיקה – זה קודש, לא פחות מתפילה

ואמונה.

כדי להבהיר את עצמי, נבחן את הלוגיקה שלנו. בצורה פשוטה, נס זה התערבות אלוקית בעולם. אם כן, מדוע כשנופל פצמ"ר ליד בית אנו אומרים שזה נס, וכשזה נופל על הבית ופוגע חלילה במישהו זה לא נקרא נס? האם שתי המקרים זה לא מעשי ידי ה', התערבות אלוקית בעולם? יש פה בעיה לוגית שנגרמת כתוצאה מרצון (מודע או לא מודע) לומר שבעצם באמת, אין הדבר תלוי בנו, מה שה' יחליט זה מה שיקרה. אין הרבה משמעות למעשים שלנו, כי בסופו של דבר יכול להיות נס (כמו 6000 הניסים שהיו בגוש קטיף).

אלא שבאמת נס יכול להיות על טבעי כמו בים סוף (מי שזוכר…) ונס יכול לבוא בצורה טבעית לחלוטין, מלובש בחוקי הטבע המוכרים לנו. זה יכול להיות טוב וזה יכול להיות לא טוב (לפחות איך שזה נראה לנו במבט ראשוני).

לדוג', אם אני זורק אבן מהחלון והיא נמשכת לרצפה, אנו קוראים לתופעה בשם: "חוק המשיכה". החוק הזה הוא התגלות אלוקית בעולם, נס –  לא פחות מקריעת ים סוף.

צריך להתרגל לראות את זה כך.

לכן, לא רק שאנו לא מעל הריאליה, אלא האמונה בבורא עולם מצווה אותו להתייחס אל הריאליה בנאמנות מוחלטת. חלילה אם אנו (ולא בורא עולם) מפרים את הריאליה – אנו חוטאים חטא חמור.

אדם מאמין זה אדם שיכול לראות את המציאות בצורה הכי ריאלית, לכלול את כל השיקולים והכוחות המניעים את החיים. ככל שאתה יותר ריאלי אתה יותר מאמין בחוקים שטבע ריבונו של עולם במציאות. פיסיקה, ביולוגיה, פסיכולוגיה וכד'.

מקובל עלינו מרבותינו שהגאולה האחרונה תהיה בדרך הטבע. מה שאומר שאנו צריכים להתרגל ולתרגל בעצמנו את ההתייחסות במלוא הרצינות לחוקי הטבע, לראייה הריאלית העמוקה של המציאות. לדעת לנתח את התהליכים שעוברים בחברה בשקלול כל הפרמטרים – הגשמיים והרוחניים – וכך לחשב את צעדינו לקראת הגאולה.

אם כן, מה ההבדל בינינו לבין החילונים, איפה נכנסת האמונה?

יש הנוטים לחשוב שאמונה זה דווקא במקום שאין סיכוי, ואין שום אפשרות אחרת. כלומר, החיילים מתקרבים, נכנסים לבתים ומפנים אנשים – אבל בכל זאת צריך להאמין…

לצערי זו טעות נפוצה מאוד בקרב המאמינים. כאילו שאמונה זה דבר שסותר את ההגיון, הפוך מהמסתבר.

כשאני אומר שאני מאמין, אני בעצם מאמין בקב"ה ובחוקים שהוא טבע בעולם. לכן אני משחק ע"פ כללי המשחק האלו ולא מדמה בעצמי שאני מעל הריאליה. צריך להפסיק לבסס את עולמנו הדתי על מקרי מופתים ונפלאות. צריך לבסס את אמונתנו על עומק החכמה שבכל חוק וחוק שטבע ריבונו של עולם בעולם, על הריאליה המופלאה והעקבית, הפיסיקה והביולוגיה ושאר החכמות המופלאות שהן כולם התגלויות של בורא עולם.

כשחילוני מחשב את צעדיו הוא משקלל את הנתונים שהוא רואה בשטח, ומחליט. זו דרך אמיתית ונכונה, אלא שחסר בה משהו. הראייה הדתית אמורה לראות פן נוסף שהראייה החילונית פסחה עליו. המציאות לא מורכבת רק מחוקים גשמיים אלא גם מחוקים רוחניים, כוחות רוחניים שיש להם כוח לפעול במציאות.

לכן כשאני בא לפעול כנגד ההתנתקות, אני רואה את השטח טוב מאוד, מבין שכוחות הפינוי אמורים להכנס בשעות הקרובות, אבל אני מאמין בכך שיש עוד כוח במציאות שהוא כוח התפילה. התפילה יכולה לשנות משהו באדם, לתת לו כוחות רוח חדשים, למלא את המפרשים. ובעזרת הכוחות המחודשים האלו, כוחות של רוח ואמונה, אפשר לעצור את הכוחות הגשמיים שנכנסים לפנות. דוגמא טובה לזה אפשר למצוא הרבה במלחמת העצמאות. הכוחות הגשמיים שעמדו מולנו היו רבים וחזקים, אבל כוח הרוח שהיה חדור בחיילינו גרם להם לעשות מעל ומעבר למעשה של חייל פשוט. התוצאה היא שעמדו מעטים מול רבים, ונצחו… (ממש כמו בחנוכה שהנס היה טבעי, נס של גילוי רוח גבורה בחשמונאים. ראו 'משך חכמה', מהר"ל, וכן בכתבי הראי"ה)

לא ציפיתי לרגע אחד שהקב"ה יתגלה פתאום וישנה הכל בדרכים קסומות. הקב"ה לא צריך לעשות את העבודה שאנו היינו אמורים לעשות במשך הרבה שנים. אין קיצורי דרך בגאולה.

אם היינו מתחברים לעם מזמן, מחדירים את האמונה מחדש בעצמנו ובציבור, מתברגים במערכות המדינה במקומות מרכזיים – היינו גואלים את עצמנו מן הייסורים האלו. פספסנו, עכשיו צריך להשלים…

המהלך הספציפי הזה לא הצליח. הפסדנו במערכה. ואם אנו צריכים ללמוד משהו מהחוויה הקשה הזו זה התרוממות מושג האמונה. לא להעמיד את העולם הדתי על מקרים מוזרים, יוצאי דופן, ניסים. להיפך! לבסס את האמונה בחוקי הטבע, הישרים, ההגיוניים, האלוקיים

אם נעשה את המהפך הזה, במאבק הבא (שיבוא, אין לי ספק בכך) כבר נהיה יותר מוכנים.

ובכן, מהלך ההתנתקות זה דבר ריאלי לחלוטין. ע"פ ההיגיון ברור לי שעם ישראל היושב בארצו לא מחובר לארץ. ברגע שאין חיבור מסורתי, היסטורי יום-יומי לארץ ישראל נוצר מהלך הפוך של התנתקות.

החברה הישראלית התנתקה מהרוח, מהמסורת, מההיסטוריה, מהתרבות היהודית. מסירת חבלי ארץ לאויבים היא תוצאה ישירה של ההתנתקות מהרוח. זה ציבור רחב שאברהם יצחק ויעקב, שעבוד מצרים, חטא המרגלים וכו' -לא יושב לו בראש! למה שיהיה מחובר לארץ ישראל?!

הרבה פעמים קוראים לציבור שלנו 'תמים', ובצדק. אנו חוטאים בהתנתקות מהריאליה, מנסים להנהיג את עולמנו ע"פ ניסים ומופתים ומתעלמים מחוקים גשמיים. חוטאים בהתעלמות מהמציאות, או חלילה אפילו עיקום המציאות כרצוננו.

אני חושב שזה תפקיד מאוד חשוב של הרבנים. צריך לחבר את הציבור למציאות ולא לומר משפטים כמו 'אנו מעל הריאליה', 'המציאות היא לא כמו שהיא נראית' וכד'. צריך לומר בקול ברור – הגאולה לא תבוא אלא – אנחנו נביא אותה במו ידינו. האחדות לא תבוא, אלא אנחנו נתאמץ בשביל שזה יקרה. ובכך צדקו אחינו השמלאנים 'אל תגידו יום יבוא- הביאו את היום'.

ארץ ישראל השלימה לא תיפול עלינו, אלא עלינו לעשות מהלך רציני של חיבור תודעת העם היושב בציון למורשת ההיסטורית. דרך מערכות החינוך, המשפט, הכלכלה, הצבא והכנסת. שנזכה לאזור אומץ ולהבין שהגאולה תלויה בנו, השינוי מתחיל בנו, בבית המדרש, ובכל אחד ואחד מאיתנו.

בחורי ישיבה (לכבוד חנוכה)

אמרתי להם שזה לא חובה. אפשר לוותר על זה ולהתגייס. ואפילו אולי חבל על הזמן (כפשוטו!)

אבל הם לא הולכים, הם נשארים, מתאמצים, עמלים. הם חוזרים הביתה פעם בשלושה שבועות! ממש מתמסרים לזה

למה? מה היה רע להם בחוץ שהם מרגישים צורך כה חזק להתכנס, להאסף בבית המדרש? מה היה חסר להם? העולם בימינו נעשה חופשי מתמיד!


ואולי זו הבעיה, החופש הזה מפחיד אותם.החופש הזה לקח מהם את הזהות. הם לא יודעים מי הם בכלל. והמציאות הקשה בארץ ישראל מעלה תמיהות. על מה ולמה? מי צריך את כל הבלגן הזה? בשביל מה אנו שופכים את דמנו?


גם נמאס להם להתעסק בשטויות.
לא צריך הרבה אינטלגנציה בשביל לסלוד מהזבל שמוכרת התרבות בכל רגע. אופיום להמונים.
די! זה מגעיל, זה שטותי, זה חסר משמעות לחלוטין. ויותר מכל  – זה הכל רק דמיון! אבסורד להבין שכל תכניות ה'ריאליטי' מייצרות מציאות שקרית ומדומיינת לגמרי.

 

יצא להם פעם לראות מישהו שרואה סרט בטלוויזיה. המראה של גוש הבשר הבוהה במרקע הבהיל אותם.

"על מה אנו מכלים את הזמן?" הם שואלים את עצמם כל הזמן…

גם כותרות העיתונים לא מעודדות אותם להשאר נאמנים לתרבות הזו. עיתונים בסימן רצח, זנות, ורכילות. וזה עוד עולה כסף! ויש עוד המוני אנשי שמנויים על זה…

וגם אי אפשר שלא לשים לב למהפך שעברה החברה. מחברת אידיאלים, חסד ופרסי נובל -לחברה פוסטמודרנית, אגואיסטית ופרסי יופי. הם זיהו שיש פה כשל של חיים

החיים מתמוטטים.
התא המשפחתי מתפרק, הצבא וההתיישבות נהיו עול, הילודה מתמעטת,  הזנות מקבלת לגיטימציה
ממש חברה בהכחדה!

ומי אשם בכל זה? התרבות היוונית הזו שהפכה עם השנים לתרבות הכדורגל והסטנד-אפ.

ואיפה החכמה? שואל המשורר


נוצר מצב שאתה מסיים תיכון ללא חכמה, ללא זהות.
כשהספקנות היא המוטו המרכזי, ומליון הדולר זה ההצלחה.

ועוד מחייבים אותך ללכת לצבא לשלוש שנים! משוגעים! אתם יודעים כמה כסף אפשר לעשות בשלוש שנים?!

מתוך ההכרות עם התרבות היוונית שהתפתחה והפכה לתרבות  של ימינו, מובן למה הם פה, בבית המדרש.

הם פה כי יש פה זהות, יש פה אמת, יש פה חכמת מסורת של אלפי שנים. יש פה הערכה לאידיאלים, לערכים, להיותך טוב, אע"פ שאין לך תואר וכסף.


ואם זה כך, מי רוצה לחזור לתרבות פרסי היופי, לאגואיזם, לזלזול באידיאלים והערכה של שטויות.

עכשיו הכל מובן. אנחנו נשארים פה.

חזרה שׂיות למקומה

יש בתלמוד הבבלי מסכת שלמה שעוסקת בהלכות 'בכורות'. הסבר פשוט למתחילים: 
1. כל בכור שנולד לבהמה טהורה- צריך לתת לכהן. 

2. אם הבכור שנולד לא דומה לאמא (רחל שילדה עז, למשל..)- הוא פטור מנתינה לכהן.


פשוט הא? נמשיך.

ואז שואלת הגמרא- מה קורה אם נולדה בכורה שלא דומה לאמא שלה, והיא פטורה מנתינה לכהן, ואז היא בעצמה מולידה בכור שאמנם לא דומה לה, אבל דומה לסבתא. (מסובך? תקראו שוב.)
האם ה'נכד' פטור מנתינה לכהן כי גם הוא לא דומה לאמו, או שאומרים 'חזרה שׂיות למקומה'- כלומר, התברר למפרע שהוא 'נכד' ישיר של הסבתא והוא חייב בנתינה לכהן.


למה אני מסבך אתכם?
הביטוי הזה תפס אותי חזק- "חזרה שׂיות למקומה".
חכמים ידעו שיש תהליך כזה אצל משפחות, שבו הילדים לא דומים להורים- תופסים כיוון אחר, מתנהגים אחרת. 'רחל שילדה עז'.
במצבים כאלה בד"כ ההורים נלחצים, מנסים ללחוץ עוד, מנסים להדק את החגורה. אבל עוד לא ראינו דוגמא אחת שזה הצליח. כל הפסיכולוגיה מלאה במחקרים ובתיאוריות שעוסקות בפילוס הנתיב האישי של הילד וגיבוש הזהות העצמית שלו, ועד כמה שהתהליך הזה חשוב.

ואז, השנים מתקדמות והילד הזה מתחתן בעצמו ומביא ילדים לעולם. והשנים עוברות ומתחילים לראות איך גם הנכד סולל דרך 'חדשה' ושונה מההורים שלו. וגם ההורים שלו נלחצים ומנסים דרכים חדשות להשאיר אותו בתלם.

חכמים רוצים להרגיע אותנו- אל דאגה- השׂיות חוזרת למקומה. גם אם הבן לא דומה לך, הנכד יהיה דומה לך…

זו סיטואציה שמוכרת להרבה אנשים. הבן שונה מהאבא מרחק שנות אור, אבל בלי לרצות ובלי לדעת, הוא בעצם משחזר את כל תכונות האופי של הסבא. 
והגלגל סובב סביב.

ועל זה אמרו חכמים 'חזרה שׂיות למקומה'.


הראש באדמה

כמאמר השיר, השבוע מתחיל מאוחר כרגיל, אין לי כח לקום ואין לי חשק לכלום. והאמת היא שהיה טוב אם השבת היתה מתארכת קצת. זה לא שיש לי בעיה עם החורף, אבל אני צריך את השבתות הארוכות האלה..

אז לפני שהשבוע באמת מתחיל, אני מתיישב על לוח הזמנים השבועי, לראות לקראת מה אני הולך. פגישה פה, עבודה שם, פגישה פה, רופא שם, לימודים, עבודה, פגישה ועוד פגישה. ולקינוח, עוד עבודה.
ואז אשתי זרקה לי, "תגיד, אפשר לקבוע איתך פגישה? אולי סוף סוף באמת ניפגש"

פתאום הבנתי עד כמה החיים המודרניים סוחטים לנו את המיץ. פשוט מעגל קסמים כזה, שקשה לצאת ממנו. 
זה מתחיל מקושי מסוים בתפעול של משהו, נגיד כביסה. אז אתה יושב וחושב ומייעל את העבודה- ממציא מכונת כביסה. יופי! אותו דבר קורה לגבי אוכל, הגעה ממקום למקום, קשר בין אנשים, ועוד עוד המצאות אנושיות שהיו אמורות לסדר לנו את החיים! אבל משום מה, זה לא קורה! ממשיכים לצעוד עם הראש באדמה..


ישנה חלוקה מאוד ברורה. יש מעשים שהם צורך הקיום, ויש מעשים שהם תכלית הקיום עצמו. חז"ל קראו לזה, 'למעלה' ו'למטה'. הטבע האנושי מושך אותך כל הזמן למטה. רוב זמנך אתה עסוק בצרכים של הקיום- בעבודה, בנסיעות ממקום למקום, בבנק, בקניות ועוד.
תכלית הקיום מונחת בקרן זווית. המשפחה, האידיאלים, הרוחניות- כל אלו מוזנחים.

איך מתעוררים? תשובה אחת- אינתיפאדה= התנערות.
את בעיות הקיום לא נוכל לפתור ברגע. זו בעיה שנתמודד עמה כל החיים. וגם האשליה כאילו עוד רגע ואנחנו 'מסודרים' תמיד תשאר אשליה. בלי קשר למעמד הכלכלי שלך. והמבין יבין.
אבל נדרשת התנערות- להוריד את המינון של הצרכים ולהגביר את המינון של התכלית. כמו כוס קפה- לנער בשביל שהקפה יעלה למעלה.

ההתנערות צריכה להיות החלטה זוגית-משפחתית. לא יכול להיות שמשאירים בצד את הדברים החשובים לנו בחיים. מה חשוב לכם? משפחה/ אידיאלים? קובעים זמן בלוח הזמנים ועומדים בו! מתייחסים אליו ברצינות כמו לכל פגישה או פרוייקט בעבודה שלכם.

תאמינו לי, בלי התנערות יזומה זה לא יקרה.
צריך רעידת אדמה בשביל שמשהו יזוז בשגרת החיים האפורה הזו. 
ותעשו לי טובה, אל תחכו לרעידת אדמה אמיתית…