יש בתלמוד הבבלי מסכת שלמה שעוסקת בהלכות 'בכורות'. הסבר פשוט למתחילים:
1. כל בכור שנולד לבהמה טהורה- צריך לתת לכהן.
2. אם הבכור שנולד לא דומה לאמא (רחל שילדה עז, למשל..)- הוא פטור מנתינה לכהן.
פשוט הא? נמשיך.
ואז שואלת הגמרא- מה קורה אם נולדה בכורה שלא דומה לאמא שלה, והיא פטורה מנתינה לכהן, ואז היא בעצמה מולידה בכור שאמנם לא דומה לה, אבל דומה לסבתא. (מסובך? תקראו שוב.)
האם ה'נכד' פטור מנתינה לכהן כי גם הוא לא דומה לאמו, או שאומרים 'חזרה שׂיות למקומה'- כלומר, התברר למפרע שהוא 'נכד' ישיר של הסבתא והוא חייב בנתינה לכהן.
למה אני מסבך אתכם?
הביטוי הזה תפס אותי חזק- "חזרה שׂיות למקומה".
חכמים ידעו שיש תהליך כזה אצל משפחות, שבו הילדים לא דומים להורים- תופסים כיוון אחר, מתנהגים אחרת. 'רחל שילדה עז'.
במצבים כאלה בד"כ ההורים נלחצים, מנסים ללחוץ עוד, מנסים להדק את החגורה. אבל עוד לא ראינו דוגמא אחת שזה הצליח. כל הפסיכולוגיה מלאה במחקרים ובתיאוריות שעוסקות בפילוס הנתיב האישי של הילד וגיבוש הזהות העצמית שלו, ועד כמה שהתהליך הזה חשוב.
ואז, השנים מתקדמות והילד הזה מתחתן בעצמו ומביא ילדים לעולם. והשנים עוברות ומתחילים לראות איך גם הנכד סולל דרך 'חדשה' ושונה מההורים שלו. וגם ההורים שלו נלחצים ומנסים דרכים חדשות להשאיר אותו בתלם.
חכמים רוצים להרגיע אותנו- אל דאגה- השׂיות חוזרת למקומה. גם אם הבן לא דומה לך, הנכד יהיה דומה לך…
זו סיטואציה שמוכרת להרבה אנשים. הבן שונה מהאבא מרחק שנות אור, אבל בלי לרצות ובלי לדעת, הוא בעצם משחזר את כל תכונות האופי של הסבא.
והגלגל סובב סביב.
ועל זה אמרו חכמים 'חזרה שׂיות למקומה'.
