חיי טבע שהם נס / אביחי פרץ
החיים בנויים בצורה של תבניות שחוזרות על עצמן וזה הדבר שמאפשר לחיים להתקדם. כך מדענים חוקרים וחושבים בהתבסס על תבניות מדעיות, נוסחאות וחוקים. כך האדם מסוגל להביא פרנסה הביתה – לקום כל יום במשך תקופה ארוכה לאותו מקום עבודה ולעשות את אותו דבר. כך בלימוד בית מדרש – סדר בוקר סדר צהרים וסדר ערב.
מעניין הדבר, שדווקא מה שגורם לעולם ולאדם להתפתח הוא זה שגורם לו להתנוון.
דווקא המסגרות, התבניות הברורות הופכות הכל למשעמם, לבנאלי. החיים מאבדים עניין וטעם.
יש בנו רצון שיהיה מעניין, שיהיה אקשן. קשה לנו לחזור על אותו דבר במשך תקופה ארוכה.
בצורה כזו העולם הפנימי של האדם – הרצון, השמחה, העניין בחיים – מתמלא שעמום.
ואנחנו צריכים לחיות את הקושי הזה. מצד אחד להשקיע במסגרות הקבועות, להבין שפה מרכז חיינו, פה שליחותנו וזה מה שנותן לנו יכולת להתקדם. מצד שני לא לאבד עניין, להתחדש ולהתמלא חיים בכל פעולה שאנו עושים – הפשוטה ביותר.
מסופר על חוזר בתשובה מלא התלהבות קודש שנכנס והתחיל פעמיו בלימוד תורה. בכל יום היה מגיע, פותח את הגמרא ומתחיל ללמוד בהתלהבות ובשמחה. לאחר תקופה של חודש המשגיח של הישיבה שם לב שהוא באותו דף, שהוא לא מתקדם. 'טוב', חשב לעצמו, 'הוא רק מתחיל וקשה לו להבין ולכן לוקח לו זמן'.
לאחר תקופה של כחצי שנה בישיבה הציץ המשגיח וראה שהוא באותו דף. ניגש אליו בפליאה ואמר לו: 'ישנה איזשהי בעיה שבגללה אתה לא מתקדם, אולי אפשר לעזור?'
אמר לו החוזר בתשובה: 'בעיה?! אין שום בעיה'
'אם כן, למה אתה לא מתקדם בגמרא?' שאל המשגיח.
'מתקדם?! איך אפשר להתקדם? תראה איזה יופי הדף הזה, איזה מדהים! אי אפשר לעזוב אותו!'
הסיפור הזה ממחיש את הבעיה עמה אנו מתמודדים. מצד אחד ההתלהבות מכל פרח, מכל שקיעה, מכל לימוד. מצד שני הצורך להתקדם, להוביל את החיים הלאה ולא לעמוד במקום.
שני הצדדים מתלבשים במושג טבע ונס. יש לנו טבע בחיים, רגילות, חוקים ומעשים שחוזרים על עצמן. ויש לנו את הצד הניסי, את ההתלהבות, את השמחה. ואנו חיים עם הסתירה הזו.
כותב המשך חכמה (בהקשר של חיי ניסיים לעומת חיי טבע):
"העיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי. וזה כי יקצרו ויאספו דגנם… וכאשר יישירו לכת, תוסיף הארץ לתת פריה, ותהיה חיתת ה' על הגויים סביב, ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבורא יתברך, וחיים כזה הוא חיים רוחניים ויקר מכל חיי העוה"ב לכל מתבונן!
לא כן בימי משה, אשר נפרצו גבולות הטבע, ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה, והמן יורד, וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ה', וה' הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי?! הלא אין זה רק חיי העוה"ב חיים של מלאכים…"
על פי הדברים האלה צריך להבין שבאמת עיקר ההשקעה שלנו היא בטבע של העולם הזה. בעבודה, בעמל, ביגיעה. אבל הדברים צריכים להיות בצורה של חיים רוחניים – "בכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך את שם הבורא יתברך". כלומר, אמנם אתה חי חיי מעשה, הולך לעבודה וחוזר, הולך למוסך, קונה במכולת, מתקן נזילה – לא מחכה לנס שיגיע – אבל את כל זה אתה עושה מתוך ראיה של המגמה, של הרוח. אתה חי את העומק של מה שאתה עושה, מגלה את החכמה שטמונה בכל דבר ומתמלא התלהבות, מתמלא שמחה. מצליח לזהות את מגמת הטוב הכללית של החיים, של הסיטואציות השונות בהם אנו נתקלים.
כך אפשר לחיות חיי טבע ניסייםשהם יקרים מכל חיי עולם הבא! לחיות בצורה כזו שכל התבניות שחוזרות על עצמן מקבלות משמעות, ונמלאות שמחה וחדוות עשייה. אתה לא עושה מתוך הרגל, שעמום, חוסר חשק או 'כי כולם עושים'. אתה בוחר לעשות דברים, וכשאתה בוחר אתה שמח בבחירה שלך. עמל כל הזמן לפתח בך חשק ורצון בעשייה הזו.
דרך החיים הזו קשה. קשה עד מאוד. עיקר מאבקנו – בשכחה, בטמטום הלב, בהרגלים, בבהמיות. עיקר מאמצנו – בהתחדשות, בהתקדמות, בהקשבה לעומק שבכל דבר, בבחירה.
