נדהמתי.
בפעם הראשונה שלמדתי על המתאם בין צריכת סיגריות ואלכוהול למצב כלכלי.
המחקרים מראים שככל שרמת ההכנסה יורדת- כך גדלה ההוצאה על סיגריות ואלכוהול. הפוך מההגיון!
הרי אם אין לך- איך תקנה?!
העמקתי וראיתי את המכנה המשותף לעניים והמכנה המשותף לעשירים.
העניים מחפים על עניותם בכך שהם קונים ללא מחשבה, ללא תכנון ובזה הם מרגישים
עשירים. רק מרגישים.
העשירים נמנעים מתחושת שובע באופן אובססיבי וחושבים לפני כל הוצאה משמעותית ועסוקים כל הזמן בהגדלת ההכנסות.
זה לא רק סיגריות ואלכוהול.
ככל שהמצב הכלכלי נמוך יותר- כך האדם פחות חושב ומתכנן את הוצאותיו.
מבצע רכישות שמשכיחות ממנו את מצבו הכלכלי ונותנות תחושה טובה (וגם על כך יש מחקרים..)
לכן תמצא בחור שנוסע ברכב מקטרע קונה ביילו ב150 שח קניה סתמית.
ולידו יעמוד בחור שנוסע במרצדס יוקרתית ומוותר על מוצרים כי הם סתם יקרים.
יחד עם זאת, זה לא בהכרח תלוי במודעות פיננסית. החברה לעולם תתחלק למעמדות כלכליים. השוק לא יכול לאפשר לכולם להרוויח.
שרשרת המזון הפיננסית: בעלי מניות-מנכ״ל-הנהלה-עובדים-עובדי קבלן-
היא רק טרנספורמציה של העבדות העתיקה.
אין חדש תחת השמש.
הדבר היחיד שמשתנה הוא התפיסה המוסרית שלנו. פעם קשרו את העבד ברצועה מחוץ לבית. היום יש לעובדים זכויות. ההבנה מחלחלת שאמנם יש מעמדות כלכליים- אך החברה צריכה את כולם במידה שווה.
ללא בעלי המניות ששמים את כסם בהרפתקה עסקית- לא תהיה עבודה.
ללא העובדים לא תהיה אפשרות להוציא אל הפועל תכניות עסקיות ולייצר רווחים לחברה.
כשאתה נוסע במרצדס שלך ורואה בחור כהה עור מעשן ושותה אלכוהול בבוקר- אל תתנשא עליו. אתה צריך אותו.
כשאתה נוסע ברכב המקרטע שלך ורואה לידך ברמזור מרצדס יוקרתית- אל תתמלא שנאה וקנאה. אתה צריך אותו.
