המשא ומתן הקואליציוני בעיצומו. נדמה כאילו אנחנו נמצאים רגע לפני קו הסיום, אבל פתאום צץ לו ויכוח חדש-ישן: מספר השרים בממשלה.
לפיד מתעקש על צמצום מספר השרים, כיאה למדינה שנמצאת בגירעון עצום, לנקוט 'דוגמא אישית' מול האזרחים שלה. נתניהו מתעקש על 28 שרים, מספר גבוה לכל הדעות, כי לפטר חברים קרובים, זה לא נעים…
מצד אחד, הימשכות הזמן של המשא ומתן הקואליציוני והרכבת הממשלה מתאים בדיוק להגדרה 'טרחא דציבורא'. הכנסת, משרדי ממשלה, הכל עוצר מלכת בציפיה להרכבת הממשלה. והעם? העם משלם מכיסו את הזמן שהלך לאיבוד…
מצד שני, ההתעקשות של לפיד ובנט על קביעת עקרונות יסוד, ועל עמידה בהבטחות שנתנו לבוחריהם – היא היא המלמדת כי אכן יש כוונה לקיים בישראל פוליטיקה אחרת. מרגע שתקום ממשלה, המירוץ יתחיל ואי אפשר יהיה ללבן ולדון על סוגיות יסוד מהותיות. שינוי מיידי במספר השרים- יתעתד כבר בראשית הממשלה החדשה רוח חדשה של טוהר, של צמצום הוצאות שאינן נצרכות. על כך אמרו חז"ל- "סוף מעשה, במחשבה תחילה".
הביקורת התקשורתית על ברית 'בנט-לפיד' ועל העובדה שהם עצמם עשירים נתפסת בעיני כפופוליזם. דווקא היותם עשירים באופן פרטי, מלמדת על כך שהם הגיעו לפוליטיקה לא בגלל תאוות כסף אלא מרצון אמיתי להבטיח עתיד טוב למדינה.
