השתתפתי היום בערב עיון שיזמה מועצת יש"ע, בעקבות ספרו של חגי סגל 'שטחים תמורת חלום'. עיקר הערב היה פאנל מרשים בו השתתפו אנשים בכירים בתקשורת ובציבוריות הישראלית- עמוס שוקן, צביקה האוזר, איתן הבר ואורי אליצור. את הפאנל הנחה עמית סגל, כתב חדשות ערוץ שתיים, בנו של חגי סגל.
הדיון החל לאטו, אך מהר מאוד הגיע לליבת הויכוח- מי רואה נכון יותר את המציאות שבין ישראל לפלסטינים, ומה הפתרון שלו למצב. ואם נאמר במילים גסות: מי צודק- ימין או שמאל?
בתור מתנחל, באתי קודם כל כדי לשמוע. תוך כדי שיחה רשמתי לעצמי כמה תובנות שעלי להרהר בהם:
1. עמוס שוקן– הבעיה היא שרוב הימניים בכלל לא מבינים שקיימת 'שאלה פלסטינית'. אבל היא קיימת וצריך לתת לה פתרון.
2. צבי האוזר– בסך הכל אין הרבה מתיישבים ברמת הגולן וביו"ש, ככה שאי אפשר לומר שמדובר ב'הצלחה של הימין'. האמת היא, שהימין תמיד היה טוב באידיאולוגיות ובדיבורים- השמאל היה זה שטוב גם במעשים…
3. איתן הבר– כשאתה מגיע ללשכת ראש הממשלה ואתה רואה את מפת האיומים- כן, אתה משנה את דעתך. מה שרואים משם לא רואים מכאן. ישראל תלויה בארה"ב בכל קיומה. אין שום דרך שאפשר לנקוט בצעדים ללא אישור האמריקנים.
4. אורי אליצור– הויכוח בין הימין והשמאל היה תמיד עקרוני ופרקטי. עקרוני- האם מדינה ישראל יכולה להרשות לעצמה שתקום לצדה מדינה פלסטינית? פרקטי- האם יש פרטנר שאיתו אפשר בכלל לעשות שלום?
5. צבי האוזר– אמירה שאין הסדר בגלל ההתנחלויות היא שגויה. יש 'רק' 600,000 יהודים על רק 10% מהשטח. במצב הנתון הזה יכול להיות הסדר בכל רגע. מה שמונע את ההסדר הוא, שמצד אחד ממשלת ישראל קיבלה הכרעה היסטורית לוותר על תביעת זכויות על חלק מארץ ישראל לטובת השלום. אבל אין הכרה והכרעה כזו בצד הפלסטיני.
6. צבי האוזר– כיום ההבדל בין ימין ושמאל הוא בעיקר ברמה של 'ניהול סיכונים'. וצריך לומר שהימין מגלה אחריות רבה יותר בצד הזה. למרבה הפלא, דווקא השמאל מגלה צדדים משיחיים בסגנון 'הסכם בכל מחיר', 'גם אם אין פרטנר' וכד'. עשו נסיון אחד בעזה- בא נאמר שזה לא ממש הצליח…
—————
אבל האמת היא, שמבחינתי התוכן לא היה חשוב בערב הזה. עצם המפגש והדיבור היה חשוב בעיני יותר מכל. דווקא במעמד הזה של הדוברים, הבנתי שאנחנו, הדור הצעיר- גם של הימין וגם של השמאל – מבין כבר לגמרי שאין צד שכל האמת אצלו. אף אחד מאיתנו לא חושב שרק הוא צודק, ושהוא צודק בכל.
שוקן בא עם חששות, אבל עדת בני הישיבות שהקיפוהו אחר כך ושאלוהו בכנות וחיכו לשמוע את דעתו – מוכיחים יותר מכל שהדור הצעיר רוצה ופתוח לשמוע את כל הדעות. הבעיה היא שלא נפגשים ולא מדברים. כל עיתון וכל מגזר מתגדר בדעות שלו ובאנשים שלו ובסביבה שלו.
אבל אם אנחנו באמת רוצים להגיע לאיזשהו פתרון- אנחנו חייבים לשבת ביחד ולדבר. לפני שיושבים עם הפלסטינים, אולי קודם נשב אחד עם השני, נפתח בעצמנו את היכולת להקשיב וללמוד אחד מהשני.
האמת הרי היא לא תזה, ולא אנטיתזה. האמת היא סינתזה.
