אתמול הייתי בקורס "רענון נהיגה". יום שלם! משמונה בבוקר עד שמונה בערב…
חוץ מהעובדה ששמעתי קרוב ל12 שעות של זהירות בדרכים והוראות נהיגה, סה"כ נהנתי.
חוץ מהעובדה ששמעתי קרוב ל12 שעות של זהירות בדרכים והוראות נהיגה, סה"כ נהנתי.
יפה היה לראות שם את עם ישראל כולו, אגוד ואסוף לכיתה אחת. שלושים ומשהו גברים ונשים, חילונים ודתיים מכל העדות ומכל הסוגים שהדבר שמאגד אותם לכיתה אחת הוא נושא הנהיגה. נושא מוזר, ביחס לעוד הרבה דברים שהיו יכולים להיות מכנה משותף.
ושם בכיתה הזו יושבים גם יחד כולנו…
יש את הישראלית שלא יודעת מה היא עושה פה, ובארה"ב נוהגים הרבה יותר טוב. וכל השיעורים והקורסים האלה, לדעתה, הם מיותרים. כי כאן צריך לשנות הכל מהשורש.
ויש את הבחור שיודע את כל מה שהמורה עומד להגיד. אבל כל פעם מתבדה מחדש. אבל זה לא מונע ממנו לנסות ולצעוק גם בפעם הבאה את התשובה.
ויש את המצחיק של הכיתה, שתמיד יענה הפוך ממה שהמורה מתכוון, בשביל לבדח ולעורר תמיהה. ביום מעייף וחופרני שכזה, ראוי מדי פעם להעלות חיוך, אחרת, מה ישאר לנו אם לא החיוך על הפנים?
ויש את היפה שלא שמה לב שהיא כ"כ יפה… בתמימות אמיתית היא לא מבינה מה שהמורה אומר והיא מרימה את האצבע ומבקשת ממנו לחזור שוב, ואם יש מישהו שמוכן להסביר לה. וחצי מהכיתה מתנדבים כמובן!
יש את הדוס עם הפאות, שבניגוד למה שהיו יכולים לחשוב עליו שהוא נבדל מהחברה וכו', הוא דווקא כיפי, נחמד לדבר איתו, יושב למטה בהפסקה ומעשן עם עמ'ך ישראל.
וכמבן, כמו בכל קיבוץ אנשים יש את הלחוצה. אחת שמרגישה שגורלה עומד להחרץ, ואם היא לא הבינה משהו היא תכשל במבחן וישללו את רשיונה לנצח. והיא בכלל לא עשתה שום עבירה… "מה המורה אמר? אוף פיספסתי…"
ולידה יושבת העסוקה, שהיא נמצאת בכיתה פיזית אבל מנהלת את העולם דרך הטלפון. סליחה, אייפון! יוצאת ונכנסת, יוצאת ונכנסת. מסמסת מסרונים ללא הרף, מקישה ברעש על מקשי המכשיר, שכולם ישמעו שהיא עסוקה, שישימו לב שהיא לא סופרת פה אף אחד מהכיתה, ושום דבר לא מעניין אותה. אם היא היתה יכולה, הייתה הולכת עכשיו!!! (למה בטח כולנו התנדבנו בשמחה להיות פה…)
ויש אחד שקט, שכמעט ולא מדבר מילה. אחד כזה, שבלי לרצות מושך את העיניים של כולם בעניין רב. וכשהמורה שואל את השאלה הכי קשה, שאף אחד לא מצליח לענות. הוא שולף מהמותן, בשקט הראוי לו את התשובה. מהמם אותנו לרגע וחוזר לדממת האלחוט.
אבל כולנו יחד, ללא יוצא מן הכלל, יודעים איך לנהוג, והגענו לקורס הזה סתם. פשוט חייבו אותנו. אנחנו נולדנו עם רשיון ואנחנו יכולים ללמד את כולם איך לנהוג. מה שאתה נסעת ישר, אני עשיתי ברברס.
כולנו חכמים וכולנו נבונים, וכולנו כמובן יודעים את התורה.
ומבעד לפנים ולעיניים, כל אחד ועולמו, ומחשבותיו. כל אחד מלא ברצונות ואכזבות, בתקווה ומציאות. ואני מביט שם בכולם, מחייך לעצמי, כמה שמח לי להיות חלק בחבורה הזו. הקורס הזה בהחלט עשה לי רענון!
ואני יושב שם בצד, שוב בוהה וכותב, קורא וחושב.
ופתאום אני מוצא את עצמי כתוב על הדף, בלי ששמתי לב…
