מדהים אותי לראות כל פעם מחדש כיצד הצדדים השונים בויכוח על גיוס בני הישיבה מיתממים כאילו מדובר על ויכוח שאמות המידה בו לצדק ואמת הן זהות.
הרי תפיסת העולם החרדית גורסת שכל קיומה של מדינת ישראל וכל מצבם הבטחוני והכלכלי של ישראל נשען על דבר אחד- על התורה. ולפי תפיסתם הם עושים את הדבר הנכון ביותר לטובת עם ישראל בארץ ובעולם.
לשיטתם האמירה 'כוחי ועוצם ידי' היא דבר שנוגד את האמונה ומהווה התרסה כלפי ריבונו של עולם.
ומאידך, תפיסת העולם הציונית (הדתית והחילונית) גורסת שקיומה של מדינת ישראל נשען על מעשי ידי אדם. לשיטתם, ללא הציונות המעשית, שהלכה ונאחזה בקרקע, וללא הצבא המאומן, המגויס, המצויד- מדינת ישראל לא היתה מתקיימת.
ברור לגמרי שלפי הגרסה הזו- 'כוחי ועוצם ידי' זו אמירה חיובית. הדתיים שבינינו יוסיפו את סוף המשפט: "וזכרת כי ה' אלוקיך, הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
אני לא אנתרופולוג, ואיני דוגל בשיטת הנרטיבים הפוסט מודרניסטית. אני דתי לאומי, מאמין בדרך שלי וחושב שהיא הנכונה. לא מתבייש בכך.
אבל כשבאים לשבת לשולחן הדיונים צריך לזכור כל הזמן- הויכוח הוא לא טכני. הוא לא על לוחות זמנים או מכסות גיוס/לימוד.
הויכוח הוא בתפיסת העולם, הרוחנית, הפילוסופית, האמונית.
סוף סוף יש דיון ציבורי שיש מאחוריו עומק תפיסתי. לשני הצדדים בעיני!
אבל עד שעולה לשיח הציבורי דיון פילוסופי- איכשהו בסוף התקשורת והלוביסטים מורידים את זה למכנה המשותף המתלהם של לוחות זמנים ומכסות גיוס.
כאילו שיש פה בר דעת במדינה, אינטלגנט אחד, שבאמת חושב שאפשר לכפות תפיסת עולם על מישהו.
כשהייתם בני 3 ואבא שלכם אמר לכם לעשות משהו נגד רצונכם, מה עשיתם?!
עשיתם 'דווקא'. אולי חשבתם שיש אמת בדברים שלו, אבל בכל זאת עשיתם 'דווקא'.
ככל הנראה, זה יהיה התוצר של 'מהפכת השוויון בנטל'.
