כמאמר השיר, השבוע מתחיל מאוחר כרגיל, אין לי כח לקום ואין לי חשק לכלום. והאמת היא שהיה טוב אם השבת היתה מתארכת קצת. זה לא שיש לי בעיה עם החורף, אבל אני צריך את השבתות הארוכות האלה..
אז לפני שהשבוע באמת מתחיל, אני מתיישב על לוח הזמנים השבועי, לראות לקראת מה אני הולך. פגישה פה, עבודה שם, פגישה פה, רופא שם, לימודים, עבודה, פגישה ועוד פגישה. ולקינוח, עוד עבודה.
ואז אשתי זרקה לי, "תגיד, אפשר לקבוע איתך פגישה? אולי סוף סוף באמת ניפגש"
פתאום הבנתי עד כמה החיים המודרניים סוחטים לנו את המיץ. פשוט מעגל קסמים כזה, שקשה לצאת ממנו.
זה מתחיל מקושי מסוים בתפעול של משהו, נגיד כביסה. אז אתה יושב וחושב ומייעל את העבודה- ממציא מכונת כביסה. יופי! אותו דבר קורה לגבי אוכל, הגעה ממקום למקום, קשר בין אנשים, ועוד עוד המצאות אנושיות שהיו אמורות לסדר לנו את החיים! אבל משום מה, זה לא קורה! ממשיכים לצעוד עם הראש באדמה..
ישנה חלוקה מאוד ברורה. יש מעשים שהם צורך הקיום, ויש מעשים שהם תכלית הקיום עצמו. חז"ל קראו לזה, 'למעלה' ו'למטה'. הטבע האנושי מושך אותך כל הזמן למטה. רוב זמנך אתה עסוק בצרכים של הקיום- בעבודה, בנסיעות ממקום למקום, בבנק, בקניות ועוד.
תכלית הקיום מונחת בקרן זווית. המשפחה, האידיאלים, הרוחניות- כל אלו מוזנחים.
איך מתעוררים? תשובה אחת- אינתיפאדה= התנערות.
את בעיות הקיום לא נוכל לפתור ברגע. זו בעיה שנתמודד עמה כל החיים. וגם האשליה כאילו עוד רגע ואנחנו 'מסודרים' תמיד תשאר אשליה. בלי קשר למעמד הכלכלי שלך. והמבין יבין.
אבל נדרשת התנערות- להוריד את המינון של הצרכים ולהגביר את המינון של התכלית. כמו כוס קפה- לנער בשביל שהקפה יעלה למעלה.
ההתנערות צריכה להיות החלטה זוגית-משפחתית. לא יכול להיות שמשאירים בצד את הדברים החשובים לנו בחיים. מה חשוב לכם? משפחה/ אידיאלים? קובעים זמן בלוח הזמנים ועומדים בו! מתייחסים אליו ברצינות כמו לכל פגישה או פרוייקט בעבודה שלכם.
תאמינו לי, בלי התנערות יזומה זה לא יקרה.
צריך רעידת אדמה בשביל שמשהו יזוז בשגרת החיים האפורה הזו.
ותעשו לי טובה, אל תחכו לרעידת אדמה אמיתית…
