זו אותה אדמה שעד אתמול היתה יבשה. הסתכלת עליה ואמרת 'אדמת טרשים', 'אדמה עקשנית', 'מפה לא יצא כלום'. זו אותה אדמה שאם היית נופל עליה, היית נחבט בצורה רצינית. אותה אדמה.
והנה, כמה תפילות ותחינות, הביאו לירידת גשמים. והגשמים איך נאמר, ריככו את האדמה קצת. היא כבר לא קשה כמו פעם, היא כבר לא עקשנית. אבל גם אחרי הגשם הראשון, שום שינוי מהותי עדיין לא קרה. עדיין לא צמח כלום.
אך אם התמלאת באמונה, ובסבלנות הנדרשת, ראה תראה כבר בגשם השני או השלישי את השינוי. השינוי מתחיל לצמוח. אדמת הטרשים לובשת שמלה ירוקה, פרחונית ובוהקת. מעתה אם תיפול, תחבק ותלטף אותך במגע רך של דשא צעיר.
וזו אותה האדמה, יש לציין. מה שהיה נראה קשוח ורציני בכמה טיפות התרכך, והצמיח דברים חדשים.
ואם חושבים על זה לעומק, זה לא באמת דברים חדשים. זה היה קיים שם כל הזמן. הזרעים הללו ישבו שם עוד מהחורף שעבר, בעקשנות ובהתמדה, רק חיכו לגשם הראשון, להזדמנות שתהיה להם סיבה טובה להתעורר.
בטח אתה אומר לעצמך, לו רק ידעתי שהזרעים קיימים שם – לא הייתי מחכה לגשם, הייתי משקה בעצמי.
אז תן לי לומר לך משהו נוסף.
לא רק המים מצמיחים. גם הזמן מגדל. הזמן מרפא, הזמן משכך, הזמן מכין. אם היית מנסה להשקות בעצמך כדי לזרז את הגידול, סביר להניח שהיית מקלקל יותר ממה שהיית מתקן. בהתחלה זה נראה משתלם, אבל זה לא מחזיק מעמד. זה צמח בוסרי, לא בשל בשביל להחזיק מעמד באקלים המקומי.
אז הזמן עשה את שלו, והגשם הגיע בזמן.
ואני רק חושב על כך שאני שם את הילד שלי בכל בוקר בגן…
והגן כמו הטבע, יש לו לוח זמנים וחוקים משלו. אם תרצה שהילד יצמח, צריך זמן, וצריך מים במינון הנכון. ומה שבטוח, שמה שיש לו בפנים הוא הרבה יותר גדול ממה שרואים מבחוץ.
ואם תאמין מספיק חזק, ותתאזר בסבלנות, תראה גם את הגן פורח…
