חופש הביטוי והצנזורה בישראל

הפרשה הסוערת של הצנזורה על מקרה התאבדותו של אסיר בכלא איילון, היא הזדמנות נפלאה לעשות סדר בכל מה שקשור לחופש הביטוי והצנזורה בישראל.
מי שלא מצוי בפרטים, נעשה לכם קצת סדר. (או שלא…)

ראשית, יש להפריד בין 'חופש הביטוי' לבין 'חופש המידע'.

'חופש הביטוי' מתייחס לזכות של כל אזרח להביע דעתו כאוות נפשו, על כל נושא. זכות זו לא מעוגנת בחוק, ואינה כלולה בחוקי היסוד שחוקקו בשנת 92.

'חופש המידע' מדבר על הזכות של הציבור לדעת מה מתרחש במוסדות השלטון. החוק הזה חוקק בשנת 98 אך הוא כמובן נותן סמכויות למשרדים מסוימים, לא למסור פרטים לפי שיקול דעתם (סעיף 14).

החוק בישראל עושה הפרדה חדה (ומוזרה) בין מערכת העיתונות הכתובה לבין העיתונות המשודרת והמקוונת.

עיתונות כתובה 
פועלת תחת חוק שחוקק בשנת 33 (!) על ידי הבריטים המכונה 'פקודת העיתונות', ותחת חוק 'הגנות לשעת חירום' מ-1945. הסמכות על העיתונות הכתובה נתונה לשר הפנים.

חוק 'הגנות לשעת חירום' מגדיר סמכות לשר הביטחון למנות צנזור שיפקח על הפרסומים בכלי התקשורת ולמנוע פרסום "שעשוי לפגוע לדעתו בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי".
"ועדת העורכים" אינה מעוגנת בחוק. היא ועדה התנדבותית של כמה כלי תקשורת בישראל העובדים בתיאום עם גורמי הביטחון על מנת למקסם את חופש הביטוי מחד, אך לא לפגוע בביטחון המדינה מאידך.

עיתונות משודרת
'חוק רשות השידור' (1965)- כל תחנות הרדיו של קול ישראל, ערוץ 1, 33, והשידורים הלא צבאיים של גלי צה"ל – כל אלו נתונים לסמכותם של המליאה והוועד המנהל של רשות השידור.

'חוק הרשות השניה' (1990)- תחנות הרדיו המסחריות, ערוץ 2, 10 – כל אלו נתונים לסמכותם של מועצת הרשות השניה.

'המועצה לשידורי כבלים ולווין' – שידורי הלווין והכבלים נתונים לסמכותה של המועצה הזו.

אינטרנט
אין חוק המסדיר את המעמד של פרסום מידע באינטרנט. משה נגבי עושה חלוקה בין שני זרמים באינטרנט- זרם העיתונות הממוסדת ו'הזרם הפרוע'.
על העיתונות המקוונת הממוסדת החילה מועצת העיתונות את כללי העתיקה של העיתונות.
על ה'זרם הפרוע' אין חוק, אין הסדרה. אין דין ואין דיין. ויש שיאמרו שאין טעם בהסדרה כיוון שגם ככה המידע המתפרסם לא ממש אמין.

כמובן שישנם חוקים נוספים המגבילים את חופש הביטוי וחופש המידע בישראל:
1. איסורי הסתה והמרדה. (חוק העונשין)
2. סודיות הממשל והמינהל. (חוק העונשין)
3. איסור לשון הרע. (חוק אישור לשון הרע 1965)
4. איסור פגיעה בצנעת הפרט. (חוק הגנת הפרטיות 1981).
5. הגבלות סיקור בתי המשפט. (חוק בתי המשפט 1984).
6. איסור פגיעה בזכויות יוצרים. (חוק זכויות יוצרים 2007)
7. צנזורה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות (פקודת סרטי הראינוע 1927)

מבולבלים?! גם אנחנו!
כל בעל שכל ישר, מבין שהמציאות התקשורתית בישראל ובעולם השתנתה לאין ערוך בשני העשורים האחרונים. מהם הטעם בצנזורה על העיתונות הכתובה, אם אפשר בלחיצת כפתור להגיע לכל מידע ברחבי האינטרנט?!

דבר זה מחייב ליצור רשות אחת, המאגדת ומסדירה מחדש את כל החוקים הקשורים לפרסום ולהגבלות על הפרסום.
יש צורך להגדיר את חופש הביטוי בחוק, ואת ההגבלות על חופש הביטוי בחוק. 
לא טלאי על טלאי. אלא חוק יסודי, כולל, המסדיר באופן עדכני ומודרני את כלל אמצעי התקשורת- עיתונות, טלוויזיה, עיתונות מקוונת, רדיו, אינטרנט.

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on email
דילוג לתוכן