במותם ציוו לנו- להתעלם…

אי אפשר שלא להתייחס למסע הרצח בבנק בבאר שבע. הנסיבות המטופשות שבגינם החל הרצח, אי המניעה המוקדמת על אף הסימנים, אי הימצאות מאבטח במקום- כל אלו מצטרפים להתפרצות זעם אחת גדולה על המצב!

הנה בבוקר אני קורא באתרי החדשות שהסניף יפתח ויתנהל כרגיל היום. את עובדי הסניף יחליפו פקידים ממקומות שונים.
אני תוהה מה הצורך האנושי למהר כל כך לחזור לשגרה?! מה היה קורה לו הסניף לא היה נפתח היום, כאות הזדהות עם הנרצחים?!
החברה הישראלית חולה במחלת השגרה. אבל זה התחיל ממקום טוב.

פעם המוטו היה: "במותם ציוו לנו את החיים"- זו היתה ההתחלה. ההבנה העמוקה שגם אם יש קרבנות בהקמת המדינה והמסע לקראת חברה מתוקנת ובריאה- לא נכנעים אלא ממשיכים הלאה לעבר המטרה העליונה.

אחרי כמה עשורים המוטו השתנה. "במותם ציוו לנו לעשות חיים". המטרה נשכחה, והעיקר היה להמשיך לחיות ולשמוח. במעמד הזה יכולת לראות פיגוע ומשחק כדורגל במסך אחד בטלוויזיה…

היום הגענו למוטו אחר: "במותם, ציווי לנו להמשיך כאילו לא קרה כלום". אנשים מתים בתאונות דרכים, בפיגועים, בחיסולים של העולם התחתון, באלימות הגואה ברחובות והעולם כמנהגו נוהג. הכל ממשיך כרגיל ואף אחד לא מתרגש. אנחנו כבר לא מתרגשים מזה שאנחנו לא מתרגשים.

הסנגוריה האוטומטית היא: "מה נעשה?! נעצור הכל? חייבים להמשיך הלאה".

אבל האמת היא שאנחנו כבר לא חשים. זה מזעזע רגע או שניים, כי בסך הכל אנחנו בני אדם- אבל אז אנחנו מיד ממשיכים כאילו הכל רגיל. אבל לא הכל רגיל.

אסור להמשיך להיות אדישים למוות שמשתולל בחברה שלנו. אתמול זה בבאר שבע ומחר זה אצלנו. כל אחד יכול לעזור בתחומו שלו – בשביל ליצור פה חברה טובה ומתוקנת. חברה בריאה שבה האלימות היא שולי השוליים של החברה ולא המרכז שלה.

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on email
דילוג לתוכן