חינוך והבעת דעה

כל אמירה שנאמרת בחדרי חדרים (ומוקלטת…) אפשר להוציאה מהקשרה.

כלל אצבע.

כלל נוסף- התקשורת פועלת לפי הכלל שקבע מרשל מקלוהן: המדיום הוא המסר.

קרי- אעשה כל מה שאצטרך כדי שתישאר איתי פה על המסך ולא תלך למקום אחר. אפילו להוציא אמירה מהקשרה ולחטוא לאמת.

יחד עם זאת, לדברים המתפרסמים בציבור יש דרך וצורה להאמר.

״מגדלים את הבנות עקום ואז מאשפזים אותן במדרשות…״

זו צורת ביטוי פוגענית בכוונה תחילה.

ומי שבדבריו פוגע בכוונה תחילה במי שחושב אחרת ממנו- לא ראוי בעיני לחנך.

ובוודאי שלא ללמד תורה. שהיא הרבה מעבר לחינוך.

חזרה שׂיות למקומה

יש בתלמוד הבבלי מסכת שלמה שעוסקת בהלכות 'בכורות'. הסבר פשוט למתחילים: 
1. כל בכור שנולד לבהמה טהורה- צריך לתת לכהן. 

2. אם הבכור שנולד לא דומה לאמא (רחל שילדה עז, למשל..)- הוא פטור מנתינה לכהן.


פשוט הא? נמשיך.

ואז שואלת הגמרא- מה קורה אם נולדה בכורה שלא דומה לאמא שלה, והיא פטורה מנתינה לכהן, ואז היא בעצמה מולידה בכור שאמנם לא דומה לה, אבל דומה לסבתא. (מסובך? תקראו שוב.)
האם ה'נכד' פטור מנתינה לכהן כי גם הוא לא דומה לאמו, או שאומרים 'חזרה שׂיות למקומה'- כלומר, התברר למפרע שהוא 'נכד' ישיר של הסבתא והוא חייב בנתינה לכהן.


למה אני מסבך אתכם?
הביטוי הזה תפס אותי חזק- "חזרה שׂיות למקומה".
חכמים ידעו שיש תהליך כזה אצל משפחות, שבו הילדים לא דומים להורים- תופסים כיוון אחר, מתנהגים אחרת. 'רחל שילדה עז'.
במצבים כאלה בד"כ ההורים נלחצים, מנסים ללחוץ עוד, מנסים להדק את החגורה. אבל עוד לא ראינו דוגמא אחת שזה הצליח. כל הפסיכולוגיה מלאה במחקרים ובתיאוריות שעוסקות בפילוס הנתיב האישי של הילד וגיבוש הזהות העצמית שלו, ועד כמה שהתהליך הזה חשוב.

ואז, השנים מתקדמות והילד הזה מתחתן בעצמו ומביא ילדים לעולם. והשנים עוברות ומתחילים לראות איך גם הנכד סולל דרך 'חדשה' ושונה מההורים שלו. וגם ההורים שלו נלחצים ומנסים דרכים חדשות להשאיר אותו בתלם.

חכמים רוצים להרגיע אותנו- אל דאגה- השׂיות חוזרת למקומה. גם אם הבן לא דומה לך, הנכד יהיה דומה לך…

זו סיטואציה שמוכרת להרבה אנשים. הבן שונה מהאבא מרחק שנות אור, אבל בלי לרצות ובלי לדעת, הוא בעצם משחזר את כל תכונות האופי של הסבא. 
והגלגל סובב סביב.

ועל זה אמרו חכמים 'חזרה שׂיות למקומה'.


הראש באדמה

כמאמר השיר, השבוע מתחיל מאוחר כרגיל, אין לי כח לקום ואין לי חשק לכלום. והאמת היא שהיה טוב אם השבת היתה מתארכת קצת. זה לא שיש לי בעיה עם החורף, אבל אני צריך את השבתות הארוכות האלה..

אז לפני שהשבוע באמת מתחיל, אני מתיישב על לוח הזמנים השבועי, לראות לקראת מה אני הולך. פגישה פה, עבודה שם, פגישה פה, רופא שם, לימודים, עבודה, פגישה ועוד פגישה. ולקינוח, עוד עבודה.
ואז אשתי זרקה לי, "תגיד, אפשר לקבוע איתך פגישה? אולי סוף סוף באמת ניפגש"

פתאום הבנתי עד כמה החיים המודרניים סוחטים לנו את המיץ. פשוט מעגל קסמים כזה, שקשה לצאת ממנו. 
זה מתחיל מקושי מסוים בתפעול של משהו, נגיד כביסה. אז אתה יושב וחושב ומייעל את העבודה- ממציא מכונת כביסה. יופי! אותו דבר קורה לגבי אוכל, הגעה ממקום למקום, קשר בין אנשים, ועוד עוד המצאות אנושיות שהיו אמורות לסדר לנו את החיים! אבל משום מה, זה לא קורה! ממשיכים לצעוד עם הראש באדמה..


ישנה חלוקה מאוד ברורה. יש מעשים שהם צורך הקיום, ויש מעשים שהם תכלית הקיום עצמו. חז"ל קראו לזה, 'למעלה' ו'למטה'. הטבע האנושי מושך אותך כל הזמן למטה. רוב זמנך אתה עסוק בצרכים של הקיום- בעבודה, בנסיעות ממקום למקום, בבנק, בקניות ועוד.
תכלית הקיום מונחת בקרן זווית. המשפחה, האידיאלים, הרוחניות- כל אלו מוזנחים.

איך מתעוררים? תשובה אחת- אינתיפאדה= התנערות.
את בעיות הקיום לא נוכל לפתור ברגע. זו בעיה שנתמודד עמה כל החיים. וגם האשליה כאילו עוד רגע ואנחנו 'מסודרים' תמיד תשאר אשליה. בלי קשר למעמד הכלכלי שלך. והמבין יבין.
אבל נדרשת התנערות- להוריד את המינון של הצרכים ולהגביר את המינון של התכלית. כמו כוס קפה- לנער בשביל שהקפה יעלה למעלה.

ההתנערות צריכה להיות החלטה זוגית-משפחתית. לא יכול להיות שמשאירים בצד את הדברים החשובים לנו בחיים. מה חשוב לכם? משפחה/ אידיאלים? קובעים זמן בלוח הזמנים ועומדים בו! מתייחסים אליו ברצינות כמו לכל פגישה או פרוייקט בעבודה שלכם.

תאמינו לי, בלי התנערות יזומה זה לא יקרה.
צריך רעידת אדמה בשביל שמשהו יזוז בשגרת החיים האפורה הזו. 
ותעשו לי טובה, אל תחכו לרעידת אדמה אמיתית…