נקודת האיזון

כבר כתבתי פה בעבר על התופעה שבה המציאות מגלגלת לפתחנו אירועים, התקשורת מסקרת באופן ביקורתי ותובעת מאיתנו הצופים לגבש דעה.

הבעיה לרוב היא, שאין לנו באמת את המידע הנדרש בכדי לגבש עמדה. גם לתקשורת אין. בשביל להקל על התהליך ולא ליצור מצב שבו אנו חסר דעה כלפי הרבה אירועים- אנחנו מתחלקים למחנות.

ברוב המקרים זה יהיה שמאל/ימין או דתיים/חילוניים או יהודים/ערבים או מזרחיים/אשכנזים או כל אחד מן הצירופים הללו..

הפעם בנושא השריפות חשתי דיסוננס. הבנתי שהמשטרה והשבכ אכן הגיעו למסקנה שבחלק גדול מן המקרים היה מדובר בהצתות של ערבים. יחד עם זאת, היה ברור לי שרוב ערביי ישראל חושבים שזה מעשה טיפשי ומכוער.

אבל הדיכוטומיה של השיח בישראל כאילו הכריחה אותך או להתעלם מכך שערבים הציתו את השדות, או להאשים את כל הערבים בשותפות לדבר עבירה. אין אמצע. אין איזון. אין הגיון.

והדבר החריף, כשהפלסטינים הציעו את עזרתם ושלחו 40 ומשהו כבאים כדי לעזור. הישראלי הממוצע לא ידע מה לעשות עם עצמו. או שאתה משתחווה לפניהם על אצילותם הבלתי אנושית ואדיבות לבם לעזור, או שאתה חושש שגם העזרה שהם מציעים היא מזימת טרור תת קרקעית…

אין אמצע. אין איזון. אין הגיון בשיח. אתה או או.

המציאות מורכבת. אין הנחות. תתחילו להתמודד. להלן העובדות כפי שאני מבין אותם:

  1. ערבים הציתו, לא צריך להיות אהבלים ולעצום עיניים.
  2. רוב הערבים בישראל הם אנשים טובים ובוודאי שאין לשייך אותם למעשי טרור.
  3. העזרה של הפלסטינים היתה מחווה מעניינת וחיובית ומגיעה להם תודה על כך. (לכל הפחות שישמרו עליהם כשהם חוזרים, כי לא בטוח שהם יבואו טוב לחמאס)

עכשיו תמצאו את נקודת האיזון.

על תחקירים ומנהלי הזנה

שני התחקירים האחרונים, של אילנה דיין ורביב דרוקר, הם בעלי מכנה משותף. לא רק השנאה היוקדת לנתניהו ולימין ששוב ושוב מנצחים את הבחירות. לא רק.

יש מכנה משותף נוסף. וזה מזכיר לי סיפור. בימים שבהם בני גילי התגייסו לצבא, היתה תחרות גלויה מי מתגייס להכי קרבי. אמנם, היו כאלה שהפרופיל שלהם היה נמוך ולא יכלו להתגייס לקרבי. חלקם התגייסו להיות משק״י קשר, ת״ש, וחלקם השקיעו בעתיד והלכו להיות טבחים. לגיטימי, הצבא צריך את כולם. כל אחד תורם מיכולותיו.

אלא שבצבא של שנת 2003 כבר אז הכל היה פוליטיקלי קורקט (עד שהגעת לגדוד) וטבחים הפכו להיות ״מנהלי הזנה״. נזכרתי עד כמה מבוכה הרגשתי שחבר סיפר לי בשיא הרצינות שהוא ״מנהל הזנה״…

בדיוק אותו סימפטום. לא ״מנהלי הזנה״ ולא ״תחקירים״. בסך הכל אנשי תקשורת שראיינו כמה אנשים שעבדו בלשכת ראש הממשלה, או עיתונאי שנחשף למסמך, עשה 1+1 (יצא לו 6) והחליטו לפרסם את זה כ״תחקיר״…

בשביל לפמפם את החרטה הזה, יש עורכי וידאו מוכשרים שמסדרים הכל יפה יפה, מניחים את המוסיקה הדרמטית במקומה, עושים כמה פרומואים מהממים ונותנים לקהל להתמכר להרגשה של ״הנה, הולכת להיות פה חשיפה שלא ראינו״.

כשבקצה, המדיום הוא המסר. כלומר, רק תישאר איתנו. אל תעבור ערוץ. תהיה אצלנו ונספק לך בדיוק מה שצריך- פיקנטי, רכלני, רמה נמוכה, צבעוני, דרמטי- העיקר תישאר פה.

כפי שהעז ראש הממשלה למסור באחת התגובות הלא מרוסנות ששלח לאחרונה: לתכניות הללו יש רייטינג כל כך נמוך, שאין טעם להתרגש בכלל. הציבור לא צופה בהן…

כלבי השמירה של הדמוקרטיה (שנרדמו ברגעים מוזרים כמו אוסלו וההתנתקות) ימשיכו לנבוח, אבל השיירה תעבור ותמשיך בדרכה.

התקשורת והאמת

oren-hazan

אין אחד שלא שמע על מעלליו של אורן חזן בבולגריה. הכל התחיל בתחקיר על עמית סגל בערוץ 2, ונמשך לתביעת דיבה ע"ס מליון ש"ח. בסיכומה של פרשה, בית המשפט הכריע שהתחקיר ששודר היה אמת ביסודו, ותוחקר בצורה מקצועית. יחד עם זאת, סגל חויב לשלם סכום של 40,000 ש"ח לחזן, על כך שכינה אותו 'סרסור' באחת מכתבות ההמשך לפרשה.

מאמר שפרסם סגל בעקבות הפרשה, מתייחס לפער שבין האמת התקשורתית והאמת העובדתית. המאמר ארוך ויפה ואפשר לקרוא אותו בלחיצה כאן. מה שלמדתי מהמאמר הוא, שגם תחקיר מעולה של כלי תקשורת בעל אמצעים נשען על 'עדים', או 'מקורות' כפי שאוהבים לכנות את זה בתקשורת. בשורה התחתונה סגל אסף עשרה אנשים (שהתחייבו שהם יעידו לטובתו במשפט) שאמרו על חזן שעשה מעשים כאלה ואחרים. על זה נשען כתב האישום החמור שהגיש נגדו בכתבה ששודרה.

אבל עדיין, אין פה אמת עובדתית. אין פה אמת משפטית. יש פה חקירה נאיבית שמגמתה מאוד ברורה- תחקיר פיקנטי במהדורת הפריים טיים. באיזו זכות מוסרית יכול סגל להאמין לעדים הללו? עד כדי פרסום כתבה כל כך קשה וישירה הפוגעת בשמו של אדם?!

כך כותב סגל: "רק עמוק לתוך המשפט התגלה כמה חוכמה יש בכל זאת בסדר הדין האזרחי, שמאפשר להתקרב לאמת, גם אם לא תמיד להשיגה עד תום. מגע הפורמייקה השרוטה של דוכן העדים מצליח בכל זאת להעביר רטט, והתראת השופט להגיד אמת, ורק אמת, גורמת לרגליים לרעוד ולשקרים להתברר."

במקרה של חזן, המקרה התברר בבית משפט. ובית המשפט אכן קבע שסגל עשה עבודה עיתונאית רצינית. אבל האם כל כלי התקשורת נוהגים כך? האם כל העיתונאים אכן מבררים את העובדות ומצליבים את המידע מעשרה מקורות שונים? כמה כתבות 'תחקיר' פורסמו עד היום ונשענו על שברי עדויות ועובדות נסיבתיות?

כמתנחל, אני קורא כל כך הרבה ידיעות חדשותיות, ותחקירים על ההתנחלויות- עם כל כך הרבה טעויות. רובן בשוגג, מתוך עצלות או בורות במבנה הפנים מתנחלי, מיעוטן עם סילופים במזיד.

מחד, יש חשיבות עצומה לכוחה של התקשורת להוציא דברים לאורה המחטא של השמש. ומאידך, המוטיבציה התקשורתית לא תמיד עומדת בקנה אחד עם 'בירור האמת' ומדובר במדרון חלקלק שצידו האחד הוא קידום ובונוס לעיתונאי וצידו האחר הלבנת פנים ברבים שעשויה לפרק משפחות להרוס עבודות ולפגוע בשמו הטוב של האדם. ומה יש לו לאדם בעולם הזה מלבד שמו הטוב?!

זוהי דילמה קשה מאוד, וחוק 'לשון הרע' מציב מול כלי התקשורת תבחין קשה, אך הכרחי. פרשת חזן מבהירה את החשיבות של שני הצדדים- התקשורת והאמת.

 

קלישאות השמאל-

1991351-5

להלן עיקרי הקלישאות שנאמרו שם על ידי בני הזוג, אימרות שמעידות על אימפוטנציה לאומית, בורות בהיסטוריה, עיוורון למציאות, ובעיקר- קשיות עורף. סירוב של השמאל בישראל ללמוד את השיעור המשמעותי ביותר ב-25 השנים- הטענה הפלסטינית למלחמת עצמאות מדינית היא רק תירוץ ומסווה לרצון האמיתי של שולחיהם- האומה המוסלמית- להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים בארץ ישראל. בכל ארץ ישראל.

להלן הקלישאות:

"זה מצב של מבוכה מול אישה שעומדת עם סכין" – אכן מבוכה. ולכן את לא חלק ממה שנקרא "כוחות הביטחון" אלא מגישה בטלוויזיה. איש ביטחון שפוגש באיש/אישה/ילד/ילדה שמחזיק סכין ביד עם כונה לפגוע במישהו- צריך מיד לנטרל אותו.

"מה עם איסוף מודיעין?! מה עם לנסות להבין מהו פרופיל של מחבל… אנחנו מנסים להבין איך יכול להיות שאישה, סטודנטית לתואר שני בהנדסה גנטית, אמא לילד, תושבת מדינת ישראל, קמה, לוקחת סכין בתחנה המרכזית של עפולה ורוצה לדקור אנשים?"  לא צריך להיות גאון בשביל להבין שהמחבלים הללו לא מונעים על ידי שום ארגון אלא על ידי הטירוף המוסלמי ותו לא. אין מה לחקור ואין מה להבין. לא מדובר על חולית מחבלים שיש מאחוריה ארגון שלם, שיש צורך מודיעיני לחקור. ולגבי התמיהה כיצד יכולה אישה משכילה לעשות מעשה נורא שכזה- בעולם המערבי יש מתאם שלילי בין השכלה אקדמית לבין לאומנות ואדיקות דתית. בעולם המוסלמי יש מתאם חיובי. ככל שרמת ההשכלה האקדמית עולה- כך מתחזקת הלאומנות והאדיקות הדתית.

"האויב שלך הוא אישה עם סכין?! אבל זה לא יכול להיות…" – זה כן. מאז תחילת ההתיישבות בארץ ישראל, הערבים השתמשו בילדים ובנשים בתור מחסה ובתור כלי נשק. עצם הפליאה שלך מלמדת על עיוורון היסטורי. בלק אאוט.

"לו היית חי בתקופת המנדט והיית נלחם על עצמאותה של מדינת ישראל, לא היית קם ומנסה לעשות כל מה שאתה יכול?!" – אוי נרטיב… המאבק לשחרור פלסטין לא התחיל מהכיבוש ב67, אלא מהכיבוש ב48. והוא בכלל לא היה משאת נפשם של הפלסטינים כי אף אחד באומה הערבית לא השתין על מעט הפלאחים שישבו פה… זו היתה משאת נפשה של האומה הערבית כולה- לשחרר את פלסטין כולה מהיהודים. מהים לירדן. רוצה להתנדב להיות ראשונה?!

"את מי שרוצה להלחם על מדינתו אתה מבין, נכון?!" גברת יקרה, הפלסטינים ביהודה ושומרון לא רוצים להקים מדינה. הם לא עם  וזה לא מעניין אותם. איך אני יודע? אני חי פה. מדבר איתם. הדבר היחיד שמעניין אותם זה שקט ושתהיה עבודה. ואת שני הדברים האלה רק ישראל יכולה לספק להם…  הם שונאים את המנהיגים שלהם, ומתים מפחד להגיד את זה. למה? כי שוחטים פה על ימין ועל שמאל…

"איך יהיה שקט עם מחסומים ועם בדיקות משפילות, עם שריפה של עצי זית?!"– אולי אל תפגיני כזו בורות ופשוט תגיעי לשטח. תראי שבכל יהודה ושומרון, למעט בקו התפר במעבר לשטחי ישראל הריבונית- אין מחסומים. ואף יותר מכך, לערבים ביהודה ושומרון יש יותר כבישים ליסוע בהם מאשר ליהודים, שנאלצים ליסוע בכבישים עוקפים ואסור עליהם ליסוע בכפרים פלסטיניים מחשש לחייהם.

"לא תתן להם זכות הצבעה כמובן, נכון?!" – לפלסטינים יש היום מדינה. יש להם הכל, למעט צבא. הם בוחרים שלטון, משלמים מיסים, לומדים במוסדות חינוך משלהם, ונוסעים בכבישים שמע"צ הפלסטיני סלל להם. (בחלק מהמקומות כבישים יותר טובים משלנו.) הדיבור אצלם בכפרים היום הוא שאוטוטו החמאס מוריד את אבו מאזן (לא מתודית, באמת מוריד אותו) ואז המצב שלהם רק ילך ויחמיר..

"יש להם חיילים שנכנסים…" – אף חייל לא נכנס לבית של פלסטיני אלמלא יש סיבה בטחונית משמעותית, כחלק ממבצע או מעצר. וגם אז נוהגים באזרחים בכפפות של משי, ובלבד שלא ישרטו. איך אני יודע? עשיתי את זה הרבה פעמים.

הצוק הפיסקלי והבור התקציבי- עאלק!

מה יש להם לעיתונאים? למה אי אפשר לדבר ברור?
כאילו יש איזו תחרות סמויה בין הערוצים, מי מדבר בשפה יותר מלוטשת ומכובסת.
"זליגת פצמרים", "טפטוף קסאמים", ועוד כל מיני ביטויים שאמורים לשקף את המציאות, אבל יותר מכל משקפים את הדאווין של העיתונאי.

ואיך זה שעיתונאי אחד כותב 'הבור התקציבי' או על ה'צוק הפיסקלי' ומאותו רגע, כל העיתונאים כמו שורה של חיילים מנסים לחקות, לדבר על הבור התקציבי, לא לפספס את האייטם, שלא יהיה מצב שאנחנו לא הזכרנו את הבור…
פעם זה 'דיור בר השגה', פעם זה 'גבולות בני הגנה' פעם זה 'כוח ההרתעה', פעם זה 'הודנא', פעם זה 'קרבנות השלום', פעם זה 'שיחות קרבה'.
תאמינו לי, אפשר לכתוב מילון שלם עם ההמצאות האלה..

יכול להיות שמקצוע העיתונאות בארץ חסר בו קצת יושרה? קצת אומץ? קצת מקוריות? מהדורות החדשות ואתרי האינטרנט דומים מדי אחד לשני. הכותרות מתחלפות כמעט באותו זמן וכמעט באותו נושא. ממש נותן תחושה של קרטל, שבו ערוצי התקשורת מתאמים אייטמים תקשורתיים. אולי אפילו מתאמים עמדות.

נמאס לי פשוט מההאחדה התקשורתית הזו. כולם כותבים אותו דבר. אם תרצה משהו מקורי תצטרף לחפש באיזה בלוג שכוח אל, או שתאלץ לסמוך על הנס ולהתקל בתגובה מקורית ב'קוראים כותבים'..

נמאס. לא רק מזה שהתקשורת מטה את עצמה שמאלה, גם מהצורה שבה מראיינים, מתכניות הבידור, מתכניות האירוח  מתכניות הריאליטי- הכל נראה אותו דבר.

בחלומי, אפשר יהיה להבדיל בין ערוצי התקשורת לפי עמדות פוליטיות (בתקווה שיהיו גם ימניים בתקשורת), לפי סגנון התבטאות, לפי אידיאולוגיות שכל ערוץ ואתר רוצים לקדם.
היום אנחנו במציאות שבה 'לכאורה' העיתונות והתקשורת היא 'אובייקטיבית'. והאמת צריכה להיאמר- אין שקר יותר גדול מאשר תקשורת אובייקטיבית. כולם מבינים זאת.
הרי, עורך העיתון או האתר צריך להחליט בכל יום ובכל שעה, אילו ידיעות הוא 'מסנן'. ירצה או לא ירצה, הוא יסנן ידיעות שפוגעות בבעל העיתון, הוא יסנן ידיעות שפוגעות באג'נדה שהוא מאמין בה, הוא יסנן ידיעות שסותרות ידיעות אחרות בעיתון.

ואני מודה מראש. איני אובייקטיבי. שום דבר ממה שתקראו אצלי אינו אובייקטיבי. או כמו שאומר נפתלי בנט 'אנחנו לא מהאו"ם'. כאילו שהאו"ם אובייקטיבי ולא מוטה…

יש לי מערכת של אמונות, דעות, תפיסת עולם די בריאה לטעמי. במקומות שבהם אני חש ספק, אתם תרגישו את זה על הכתב. לא מתכוון להחביא או ליפות שום דעה מדעותי. מוכן להתמודד עם כל דעה ותפיסה שונה משלי, בשמחה.

אתם מוכנים להתמודד עם שלי?