ניצחונו של דונאלד טראמפ העיר את כולנו בתדהמה הבוקר. אבל אחרי הרהור קצר, הבנתי מהר מאוד מה קרה.
ולא הבנתי את זה כי אני חכם, אלא כי זה קרה גם פה. לא מזמן אפילו.
יש פה בעצם שני תהליכים שקורים במקביל ב30-40 השנים האחרונות, שני תהליכים שעונים על שתי שאלות:
- כיצד קרה שהתקשורת טעתה לאורך כל הדרך בחיזוי חלוקת האלקטורים?
- כיצד קרה שהדמות הפרוורטית של טראמפ, ניצחה את הדמות מיושבת הדעת וקרת הרוח של קלינטון
כיצד קרה שהתקשורת טעתה לאורך כל הדרך בחיזוי חלוקת האלקטורים?
ב30-40 השנים האחרונות ישנו תהליך מתמשך של התרחקות אמצעי התקשורת המסורתיים מהעם. במילים אחרות, האנשים שעובדים באמצעי התקשורת אינם מייצגים את הלכי הרוחות ברחוב ואף אינם מודעים אליהן. ישנו נתק שנוצר מכמה סיבות, שהעיקרית שבהן היא ירידה במספר העובדים בתחום התקשורת המסורתית כתוצאה מירידה בהכנסות דבר שהביא ממילא לפיחות בייצוג הפריפריאלי. ובעברית: רוב מי שעובד באמצעי התקשורת גר ברדיוס מאוד מצומצם מהאולפנים.
התהליך הזה הוביל באופן חד וברור להטיה ידועה מראש של הסיקור התקשורתי, הן בבחירות בישראל 2015 והן בבחירות בארה"ב 2016. הכתבים והפרשנים בטוחים שהם יודעים ממש טוב, אבל הם לא, כי הם לא מחוברים לשטח והם לא מסתובבים במקומות הנכונים. מה גם, שעם השנים רוב אנשי התקשורת עוברים תהליך הידמות בדיעותיהם, והדעות האחרות נראות בעיניהן זניחות לגמרי.
כיצד קרה שהדמות הפרוורטית של טראמפ, ניצחה את הדמות מיושבת הדעת וקרת הרוח של קלינטון?
טראמפ הבין את מה שקלינטון לא הבינה. כמו בעולם העסקי כך גם בפוליטיקה, לא מספיק לבוא בשם עקרונות, ערכים, לפרוס מצע מסודר ו"לשכנע את האנשים" בצדקת הדרך שלך. זה נחמד וזה חשוב, אבל העולם הוא כבר לא כיכר העיר הקטנה…
כמו בעולם העסקי, כך בפוליטיקה. בשביל לנצח צריך להיות חד, ללמוד מהר את כללי המשחק ולשחק לפיהם. בלי סנטימנטים. התקינות הפוליטית היא טובה ונכונה- אחרי שאתה מנצח! לא לפני… הפוליטיקה היא ערבוב ייחודי של אגו, ערכים, כישורים תקשורתיים ובין אישיים, כריזמה, וראיה למרחוק. לטראמפ יש את זה. הוא לקח את השנאה והבוז שרחשה לו התקשורת ומינף את זה להישגים פוליטיים.
הרבה אנשים שעוסקים בעשיה ערכית טועים בדבר הזה. מוהלים מידה רבה מדי של נאיביות לתוך העשייה שלהם. הגישה הזו מובילה למפח נפש בלי להבין למה. בוודאי שבאים לפוליטיקה עם ערכים, עם תפיסת עולם, עם אג'נדה. אבל זה לא מספיק. מי שלא מכשיר את עצמו בהישרדות הפוליטית, לדחוף את עצמו כדמות, כפרסונה (ולא רק את "תפיסת העולם" שהוא "רק" מייצג אותה)- לא מבין כלום.
התימהון והתדהמה של אנשים לנוכח העובדה שנתניהו לדוגמא מעיף כל מי שמסכן אותו פוליטית- רק מוכיחה עד כמה הם לא מבינים את כללי המשחק ועד כמה הם נאיביים. זה לא 'משחק מלוכלך', פשוט מאוד זה המשחק.
וזה התהליך השני. אנחנו חיים בדור שבו אנשים רוצים להזדהות עם דמות, ולא רק עם 'סט ערכים', אנשים רוצים 'רוק סטאר' ללכת אחריו, מנהיג שיודע לנאום בפאתוס, לשלהב את ההמון.
בהקשרים האלה קלינטון היא הבוז'י של המפלגה הדמוקרטית. זה לא דמות שאפשר להציב בקידמה ולנצח.
