חיפשתי כל השבוע ולא מצאתי. אבל בגלל שזה כל כך בער בי, והיה נראה לי כל כך נכון- החלטתי לכתוב. אולי מישהו מכם קרא פעם משהו על זה ויפנה אותי אליו.
על הקשר בין חג הסוכות לבין 'סוכת אבלים'…
במבט ראשון, נראה שהגזמתי. מה קשור?! למה לערבב שמחה בעצב?
אך אם תחשבו על זה- מספר נקודות הקבלה:
1. יושבים שבעה ימים.
2. לא יושבים בבית אלא בסוכה. כך בדרך כלל נוהגים גם אצל אבלים.
3. שבוע חול המועד- לא מתגלחים. בדומה לאבלים.
ואם חושבים לעומק מבינים שיש קשר מהותי בין השניים. קשר של שני קצוות שיש בניהם מכנה משותף.
הקצה האחד הוא סוכות. חג שהמצווה העיקרית בו היא השמחה. יוצאים מן הבית אל הסוכה, "בסוכות תשבו שבעת ימים". חשבתי על זה. נניח ולא היינו יוצאים לטייל, מה היינו עושים שבעה ימים בסוכה?! מדברים, מקשקשים, לומדים תורה, משחקים משחקי קופסא, קוראים, ישנים. ואולי גם חושבים מחשבות על החיים…
שבעה ימים שבהם אנו חשופים לרוחות השמיים והכוכבים. מי שישן בסוכה, חש איך ביום הראשון זה נראה מוזר, כל משב רוח מקפיץ אותך וכל בקבוק שמתגלגל על הכביש מעיר אותך. אבל ככל שהימים עוברים אתה מתרגל לישון בחוץ, מטמיע בתוכך את הביטחון בבורא עולם שירדים אותך ויעיר אותך עם נשמה חדשה.
הקצה השני הוא האבלות. ההלכה העיקרית בו היא הצער. כל המנהגים שבאבלות באים להדגיש את הצער. שבעה ימים ישנים בסוכה, יושבים על הארץ, 'מעבירים את הזמן' במחשבות על הצער, על מה שאבד, על מי שאמר והיה העולם ועל הקשר ביניהם. על מהות האדם שהוא עפר ואפר, מעפר בא ואל עפר ישוב. על האמת הפנימית במשפט 'הבל הבלים הכל הבל'.
הצד השווה שבהן– בשניהם המבט מופנה למקום אחד, לבורא העולם והאדם. מי שעושה עבודה פנימית, בסוף שבעת הימים מרים פניו לשמיים ואומר לבורא עולם: השמחה שלנו היא ממך, העצב שלנו הוא ממך. הביטחון שלנו הוא ממך, והפחד שלנו הוא ממך. כל מה שיש לנו- שלך הוא. לא בזכות קיבלנו, ולא לעד ישאר אצלנו…
הטמעת הארעיות של האדם בעולם, יציאה מן הבית וחזרה אליו אחרי שבעה ימים עם תובנה חדשה וחזקה יותר על החיים. כל היציבות של קירות הבית, כל ה'אינסופיות' שהחיים וגוף האדם 'משקרים' אותנו בו- הכל זמני, הכל ארעי.
לא בשביל לזלזל בעולם הזה, חלילה. להיפך. דווקא בשביל לחזק את האמונה שלנו שהחיים פה, הם לא סתם. וצריך האדם למלא את חייו בתוכן, במשמעות, במימוש אידיאלים רוחניים- שלא תלויים בחומר. לא בקירות הבית, ולא בגוף האדם.
