לפני כשבוע קיבלתי את החיסון הראשון לקורונה.ומאז אני מוצא עצמי מסתובב בעולם ובכל פעם שאני מגיע למקום מסוים אני חש את תופעות הלוואי.
העניין הוא שבכל פעם תופעות הלוואי קשורות למקום שבו אני נמצא.
פתחתי את הפייסבוק והרגשתי: הלוואי שנפסיק לריב אחד עם השני. מה זה עוזר בעצם? כל המילים האלה הקשות? זה עושה את העולם טוב יותר או אולי ההיפך.
הלכתי למכולת והרגשתי: הלוואי שנוכל להוריד כבר את המסכות, להביט אחד לשני בעיניים, לראות את החיוך והבעות הפנים אחד של השני.
באמצע הדרך ראיתי משטרה וחשבתי: הלוואי שנשכח מהתקופה הזו שהיינו צריכים לשחק חתול ועכבר עם השוטרים. שהשוטרים שלנו יעסקו במיגור הפשיעה ולא במרדף אחרי אנשים ללא מסיכה.
עצרתי במניין המנחה ברחוב למעלה והתפללתי: הלוואי שנשוב לבתי הכנסת, שנוכל לשיר יחד ׳לכה דודי׳ ו׳מזמור שיר ליום השבת׳ במנגינה נעימה כל כך.
כתבתי הודעה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית ודמעות נקוו בעיני: הלוואי שנוכל להפגש שוב כולם יחד, עם ההורים, צפוף צפוף, לשבת שלימה עם מטעמים של אמא, סיפורים של אבא וויכוחים של האחים על פוליטיקה ושל הכלות על אופנה.
צדקתם. זה לא עובר לי. אני רק אחרי החיסון הראשון ותופעות הלוואי הולכות ומתגברות.מה יהיה אחרי החיסון השני? אולי אהפוך לאהוד מנור, תופעות הלוואי יחריפו ואמצא עצמי כותב:
״הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב הלוואי ויפתחו שוב שערי גן עדן הלוואי ויתמזגו מזרח ומערב הלוואי הלוואי ונחדש ימינו כאן כקדם.״
