מספיק מעשה אחד בכדי למחוק שנים רבות של מאמץ והשקעה. מדהים. אני חושב על המצב הזה שבו אדם משקיע את חייו למען ארגון, עסק, משפחה- ומספיק מעשה אחד שיצא החוצה- וכל מעשיו נמחקים.
״הפנקס פתוח והיד רושמת- וכל מעשיך בספר נכתבים״
התפיסה הדתית מאמינה שלאדם יש יוצר, שברא אותו ומשגיח עליו. נתן בו כשרון ומשימת חיים, אך באותה מידה (והרבה פעמים עם אותו כשרון ממש) מעמיד אותו בנסיונות.
גם אם אדם יעשה את מעשיו הרעים בחדרי חדרים, לבד, מבלי שאין איש רואה- העין של בוראו תמיד פקוחה. מה שמחייב אותו להיות דרוך במלחמתו עם יצרו.
אנו רואים כיצד העין הפקוחה של הציבור, התקשורת, מגלה את המעשים שהיו חבויים ונעלמים- ומוציאה אותם לאור השמש המחטא.
יש פה מימד אלוקי בעיני שניתן לציבור. האפשרות למצות עם האדם את מידת הדין שאינה פוסחת על שום מעשה ולו הקטן ביותר- במכלול המעשים שלו כאדם.
מספיק מעשה אחד בכדי להאפיל על שנים רבות של מאמץ והשקעה.
יחד עם זאת, אלוקים אינו רק דין. אם יש משהו שאפשר וצריך ללמוד מהבורא זה גם את מידת הרחמים. אם האדם שעבר עבירה לוקח אחריות על מעשיו, מבקש סליחה מעצמו, מהנפגעת, מהציבור שבגד באמונו- פה נכנסת מידת הרחמים.
הייתי מעדיף שבוכריס ישב שנה בכלא ויחזור לצבא, מאשר שיסולק ממנו כאחרון הבוגדים. כי אדם הוא אדם. ואם עבר עבירה צריך הוא לקבל את ענשו במלוא החומרה. אך צריכה להיות גם מידה של רחמים, במיוחד אם האדם קיבל אחריות והודה במעשיו וירד מעץ ההכחשה.
כי הבורא יצר את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים- ולכן שיתף עמה את מידת הרחמים. (מדרש, פרשת בראשית)
עכשיו נותר לנו כחברה, כתקשורת, כשופטי הרשת החברתית- ללמוד גם את כוחה המרפא של מידת הרחמים.
