שני התחקירים האחרונים, של אילנה דיין ורביב דרוקר, הם בעלי מכנה משותף. לא רק השנאה היוקדת לנתניהו ולימין ששוב ושוב מנצחים את הבחירות. לא רק.
יש מכנה משותף נוסף. וזה מזכיר לי סיפור. בימים שבהם בני גילי התגייסו לצבא, היתה תחרות גלויה מי מתגייס להכי קרבי. אמנם, היו כאלה שהפרופיל שלהם היה נמוך ולא יכלו להתגייס לקרבי. חלקם התגייסו להיות משק״י קשר, ת״ש, וחלקם השקיעו בעתיד והלכו להיות טבחים. לגיטימי, הצבא צריך את כולם. כל אחד תורם מיכולותיו.
אלא שבצבא של שנת 2003 כבר אז הכל היה פוליטיקלי קורקט (עד שהגעת לגדוד) וטבחים הפכו להיות ״מנהלי הזנה״. נזכרתי עד כמה מבוכה הרגשתי שחבר סיפר לי בשיא הרצינות שהוא ״מנהל הזנה״…
בדיוק אותו סימפטום. לא ״מנהלי הזנה״ ולא ״תחקירים״. בסך הכל אנשי תקשורת שראיינו כמה אנשים שעבדו בלשכת ראש הממשלה, או עיתונאי שנחשף למסמך, עשה 1+1 (יצא לו 6) והחליטו לפרסם את זה כ״תחקיר״…
בשביל לפמפם את החרטה הזה, יש עורכי וידאו מוכשרים שמסדרים הכל יפה יפה, מניחים את המוסיקה הדרמטית במקומה, עושים כמה פרומואים מהממים ונותנים לקהל להתמכר להרגשה של ״הנה, הולכת להיות פה חשיפה שלא ראינו״.
כשבקצה, המדיום הוא המסר. כלומר, רק תישאר איתנו. אל תעבור ערוץ. תהיה אצלנו ונספק לך בדיוק מה שצריך- פיקנטי, רכלני, רמה נמוכה, צבעוני, דרמטי- העיקר תישאר פה.
כפי שהעז ראש הממשלה למסור באחת התגובות הלא מרוסנות ששלח לאחרונה: לתכניות הללו יש רייטינג כל כך נמוך, שאין טעם להתרגש בכלל. הציבור לא צופה בהן…
כלבי השמירה של הדמוקרטיה (שנרדמו ברגעים מוזרים כמו אוסלו וההתנתקות) ימשיכו לנבוח, אבל השיירה תעבור ותמשיך בדרכה.
