בדרך זכינו לראות את הישובים- שקד, ריחן, קציר, חריש, טל מנשה, חרמש, מבוא דותן. ולצערנו גם להיזכר בישובים שנחרבו בהתנתקות- חומש, שא-נור, גנים וכדים. עמק דותן פורח בשיא תפארתו, מנצח בהליכה את עמק יזרעאל. עם כל אהבתי לעמק יזרעאל ולבירתו עפולה, בה גדלתי…
עמק דותן הוא חלק מנחלת שבט מנשה, ובו נחלו ככל הנראה בנות צלפחד, בן מכיר, בן מנשה.
העמק מוזכר בתנ"ך כמובן בהקשר של מכירת יוסף, ואכן ביקרנו גם במה שמכונה 'בור יוסף'.
מדהים להרגיש לרגע את הרטט הזה שעובר בגוף כשאתה מבין שאתה עומד במקום שסוגר מעגלים כל כך גדולים וארוכים. אתה חלק משרשרת כל כך ארוכה, ופתאום כל חייך נכנסים לתוך איזה משבצת היסטורית, מתגמדים.
אתה עומד במקום, פותח תנך וקורא על ההתרחשות, מדמיין את הדברים קורים בשטח, את יוסף מגיע אל אחיו, מתחת לתל דותן, והם מתנכלים לו, זורקים אותו לבור. "והנה אורחת ישמעאלים" מגיעה מצפון, דרך פתחת הואדי שנמצאת ממול, ואחי יוסף מוכרים אותו לאותם ישמעאלים.
התנ"ך הוא לא ספר היסטוריה אלא סיפור ההיסטוריה, והנה הוא בא לידי ביטוי בכל פינה בשומרון- בשכם, בשילה, בשומרון, בקדומים, בתרצה, בדותן, בבית אל. הסטיקר עולה לי בראש 'יהודה ושומרון- הסיפור של כל יהודי'…
אבל לא רק תנ"ך דיברנו ביום הזה. חיברנו את היום גם לכיבוש עמק דותן והשומרון כולו במלחמת ששת הימים. דיברנו על הגבורה של העמידה האיתנה אל מול חטיבה 40 של צבא ירדן, על בחירת נתיב ההתקדמות של המשוריינים לפי המבנה הטופוגרפי של השומרון, אל עבר כיבוש קבטיה ושכם.
פתאום הבנתי. שוב. החיבור לתנ"ך הוא היסוד. אני מרגיש שבדור שלנו, הניתוק מהתנ"ך מביא גם לניתוק מההיסטוריה של מלחמות ישראל והקמת המדינה. יש קשר ברור בין הכבוד לספר הספרים, העיון בו בצורה רצינית וההכרות בשטח- לבין החיבור לסיפור הישראלי בכלל, ולהקמת המדינה בעת האחרונה בפרט.
בלי ההיסטוריה אתה מנותק. בלי ידיעת התנ"ך אתה תלוי באויר.
וכמו שאמרו טובים ממני: "עם שאינו מכיר את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל".
