למה למבוגרים קשה להתחפש? כי בניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב, התחפושת אינה כיסוי אלא גילוי.
כשאתה מדבר על אדם, אתה לא מתייחס לחולצה שלו, או לנעליים שלו ואפילו לא לפנים שלו.
אתה מתייחס לאדם, כישות חיה, בעלת אופי, בעלת עשיה.אך האדם לא יכול להתגלות ללא לבוש. והלבוש אינו סתמי. הוא מגלה את המאפיינים הפנימיים הבלתי נגישים לחוש הראיה.
כל ה'תחפושות' שאנחנו לובשים הם גילוי של האני הפנימי שלנו.
ובפורים, התחפושת היא גילוי גדול. כמעט התערטלות בציבור, של ה'אני'.לילדים זה קל. "תראו אני דרקון", "אני נסיכה", "אני רופא", "אני מלכת העטיפות".
למבוגרים זה קשה כי אנחנו מבינים שבחירת התחפושת, והמאפיינים החיצוניים שלה – מגלים בעצם על עצמנו, על הבחירות הפנימיות שלנו, המחשבות שלנו, הדמיון שלנו.
בפסיכולוגיה זה נקרא תהליך 'השלכתי'. זה הרגע שהפסיכולוג מראה לילד תמונה, ושואל אותו מה הוא רואה. ילד ללא מגננות פשוט מוציא החוצה את המחשבות, הטרדות, הדמיונות שלו. מבוגר מנסה לגונן על עצמו ולא 'לחשוף' החוצה את הסודות הכמוסים שלו.
ובפורים, מתחפשים וגם קצת שותים, כדי לכבות את מערכות ההגנה, ולשחרר החוצה ליום אחד קדוש את ה'אני' הפנימי. בתקווה שהגילוי הזה ישפיע על בחירות שנעשה בהמשך השנה.
קצת יותר אותנטיות, קצת פחות דאווין.
קצת יותר דבקות במטרה, קצת פחות הפרעות קשב.
קצת יותר אמון בעצמך, קצת פחות הישענות על גורואים.
