הרב רונצקי נפטר אתמול.
בדרך לטיול משפחתי קיבלתי את ההודעה.
״אביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו מביאו לחיי העולם הבא.״
הרב רונצקי לימד אותי להבחין בעולם הבא, כבר בעולם הזה.
שיעוריו החוזרים ונשנים על אותם עקרונות שוב ושוב ושוב על חירות האדם, בכל דרכיך דעהו, הקונספציה, החתירה לאמת, ההתמסרות לכשרונות שניתנו לאדם, מתיקות ונעם בעת לימוד התורה כל אלו השפיעו עלי עמוקות ועיצבו באופן ניכר את בחירותיי.
אבל השיעור החזק ביותר היה לא מילולי. לא ישיר. האור הקטן הדולק בשולחנו הצנוע בצד השמאלי קדמי של בית המדרש. מעל מיטתי בחדר היה לי חלון שהשקיף אל שולחנו. זכורני בכל פעם שהייתי הולך לישון הייתי מביט ורואה את האור דולק.
ובבוקר כשהייתי מתעורר (עדיין היה חשוך) מעיף מבט ורואה את האור דולק.
זכרונות מתוקים של בית מדרש ריק ב6:00 בבוקר כשקולו של הרב מנגן את הגמרא.
הוא אהב ללמוד גמרא לפני התפילה. מהניגון הזה אף עשיתי שיר, שלא הספקתי להשמיע
לו…
ההתמסרות הזו באה לידי ביטוי בכל דבר שעשה. ימים ספורים לפני פטירתו, עם כל ייסוריו סיים הרב מסכת ביצה בגמרא.
לימים הרב רץ לכנסת וביקשני להצטרף אליו כעוזר. יחד עם שותף, ישבנו עם הרב ותכננו לבקשתו מערך שיהיה מוכן לקבל אלפי פניות של אזרחים במצוקה. הוא רצה לטפל באופן אישי בכל אחת מהפניות.
הרב לא האמין בפמליה, לא במניירות של רב ולא בדאווין של אדם מכובד.
לאורך השנים שמרתי על קשר עם הרב במסרונים ובביקורים מעת לעת.
במוצאי החג, רגע לפני שהלכתי לישון דמותו עלתה במחשבתי. מבט אחרון של פרידה.
יהי זכרו ברוך.
(בתמונה: אני עם הרב בזמן קמפיין גיוס תרומות לישיבה)
