כואב הלב. מראה הכרמל שרוף. סיפורים על משפחות שאיבדו את ביתן. ההבנה המחלחלת שבחלק גדול מן המקרים (למעלה מ50% לדברי המשטרה) מדובר בהצתה מכוונת.
המחשבה על הסבל והבירוקרטיה שהמשפחות הללו יעברו בשנה-שנתיים הקרובות עד שיחזרו לביתן. אם בכלל.
מערך הכבאות וההצלה המדהים הזה, שעבר רפורמה רצינית מאז אסון הכרמל (1) עובד יומם וליל כבר ארבע יממות. מדהימים. מסירות נפש של ממש. ועדיין האש משתוללת, והצתות מתחדשות.
תוך כדי האזנה אובססיבית לתקשורת, חושב על המעבר מתפיסת ה״כבאי״ לתפיסת ״לוחם האש״. זה לא רק מינוח. זה לא דומה ל״מנהל ההזנה״ שכתבתי עליו לפני מספר מאמרים.
הלחימה מול אש שורפת היא דבר מורכב המצריך ידע מקצועי, יכולות פיזיות גבוהות, כח סבל. זו לחימה של ממש. לא בכדי אנחנו שומעים ביטויים כגון:
״אנחנו בקרב בלימה מול האש״
״אנחנו מאגפים את האש מצפון״
״כוחותינו רצו תחת אש להציל חיים״
ועוד כהנה וכהנה. פתאום המילה ״אש״ אינה מושאלת לשדה הקרב הידוע. אש במשמעות פשוטה- אש..
ולכן אין מתאים יותר מאשר לכנות את הגיבורים הללו ״לוחמים״. ומי יתן שה׳ יהיה בעזרם וימשיכו להציל חיים ולהגן על המולדת. כפשוטו.
