סמוטריץ׳ כהרגלו האשים את הערבים (כולם) באנלפבתיות וב״תפיסת מקומות באוניברסיטאות״ על בסיס העדפה מתקנת.
הדברים נאמרו באופן די מרגיז ומקומם, לא רק ערבים, כך שהיתה צפויה התפרצות בלתי נשלטת של טיבי, כוסות מים באוויר, סדרנים שבאים להרגיע… אבל שום דבר מזה לא קרה.
טיבי, הפתיע. בקור רוח פנה לסמוטריץ׳, תוך כדי שזה האחרון ממשיך לצעוק ולהאשים את הערבים (כולם) באנלפבתיות:
״מה שמעצבן את חבר הכנסת סמוטריץ׳ זה ערבים מצטיינים… תגידו, אתם לא קראתם את ההיסטוריה של העם שלכם? אתה יודע על מי דיברו ככה בעבר? על יהודים שהיו מצטיינים באירופה ובגלל זה פעלו נגדם. אתה לא מתבייש?!״
באורח פלא, כמדומני שהדברים היו הרבה יותר חזקים ובעלי מסר דווקא כשנאמרו בטון רגוע ובוטח.
שכן כולנו יודעים שמי שצועק, מילל, מאשים- הוא בעצם במומו פוסל. הוא לא בטוח בתפיסת עולמו. התת מודע מזהה כשלים קוגנטיביים והדיסוננס נפתר על ידי האשמת גורמים חיצוניים (והוא לא באמת נפתר..)
אבל כשאתה כל כך יודע שאתה צודק, אתה לא צריך לצעוק, לא צריך לזעוק, ואפילו לא להפגין. דברי חכמים בנחת נשמעים.
אין פה תיאור של מישהו ספציפי המכונה ״חכם״. יש פה דגש על כך שמי שמדבר בנחת- הציבור תופס את דבריו כבעלי חכמה.
ודגש נוסף, רק כשהדברים נאמרים בנחת- הם נשמעים.
רוצה להיות חכם? רוצה שדבריך ישמעו? דבר בנחת.
כמו שכתב הרמב״ן באגרת מרגשת לבנו:
״השתדל תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם, ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס. שהיא מידה רעה מכל המידות.״
