"אנחנו לא באים מצד העובדות. האמונה קודמת לעובדות."
הבעיה שלי עם אמירות מסוג זה היא שבעיקרן אלו אמירות נכונות אלא שהשימוש בהם נעשה לצרכים לא נכונים, שלא לומר הזויים. לכן יש להבין מחדש את עניינה של האמונה ואת מהות כוחה.
"יותר משישראל שמרו על השבת – השבת שמרה על ישראל". האמירה הזו מעידה על כך שהכוח שהחזיק את עם ישראל לנוכח הקשיים בגלות, העריצות והפוגרומים היה כוח האמונה. אך לדעתי ישנו חוסר הבנה במהות כוחה של האמונה בימינו להחזיק את האדם הפרטי ואת האומה באירועים קשים.
יש אנשים שאוהבים להשתמש ב'כוח האמונה' בשביל להתעלם מהעובדות הקשות של המציאות בארצנו, מהעוולות שעושה ממשלת ישראל, מהתמודדות עם הבעיה הפלסטינית. "אנחנו מאמינים" וזהו. שום דבר לא יכול עלינו כי אנחנו מאמינים. כל מה שיקרה מעכשיו והלאה הוא לא משנה כלום, לא מסוגל להזיז אותנו כהוא זה מהאמונה, מדרך חיינו.
לדעתי זה טעות. עיקרו של כוח האמונה הוא לא בבריחה מקושי העובדות והמציאות אלא דווקא בהתמודדות איתה. למשל, האמונה בהשקפת עולם של 'ראשית צמיחת גאולתנו' אינה מרשם קסם ל'תשובות מוכנות מראש' לכל הבעיות שיתעוררו בעתיד. כאילו כל קושי שנתמודד איתו לא יהווה קושי באמת, לא נצטרך להתמודד איתו ברצינות כי אנחנו מאמינים. וזהו. זה ראשית צמיחת גאולתנו ולא משנה מה יקרה!
לדעתי דפוס החשיבה הזה הוא גלותי, הוא ממש מקביל לתפיסת 'כוח האמונה ' שהחזיק את עם ישראל בגלות. שם, לא היינו צריכים להתמודד ברצינות עם הבעיות הקורות אותנו (ובצדק…) אלא רק 'להוריד את הראש' עד שתעבור הגזירה.
עניינו האמיתי של 'כוח האמונה' הוא בכך שאנו מתמודדים עם הבעיות, מישירים מבט ומסתכלים לרוע בעיניים – ובכל זאת מסוגלים לראות איך ההשקפה שלנו ממשיכה להיות רלוונטית גם במציאות הקשה שנתחדשה.
כך למשל, האמונה בראשית צמיחת גאולתנו מחייבת אותנו לדעת את העובדות על בוריין (לפני שפותחים את הפה בכלל…) ולפתח את היכולת לראות בכל יום מחדש, בכל התמודדות ומאבק איך גם בזה מופיע אור של גאולת העולם מאיוולתו. ואם אנחנו לא מצליחים לראות – בזה תמה אמונתנו בגאולה.
אמונה זה לא כוח של 'למרות' אלא כוח של 'גם'. לא להתעלם מהעובדות אלא לפרש אותם ע"פ האמונה שלך.
כך, לדעתי האמונה בראשית צמיחת גאולתנו עדיין פועמת בלב האנשים בגלל שעם כל הקשיים אנו מסוגלים לראות דרכם את המהלך מתקדם, את ההתבררות שעוברת החברה הישראלית והעולם כולו. אפשר לזהות בשכל רציונלי איך הזהות הלאומית, היהודית, נאבקת על תוקפה.
לעומת זאת, לדעתי, האמונה בממשלת ישראל אינה מחזיקה מעמד. ידיעת העובדות של התנהלות קבלת ההחלטות בכנסת ובישיבות הממשלה (מי שיודע ולא מתעלם מרמת השחיתות-בלי-בושה, האינטרסים וכד') אינה מאפשרת לי להמשיך ולהאמין בכך שיש בממשלה משהו מיוחד שצריך לכבד ולהאמין בו. אין לי יכולת להסביר את חומרת העובדות ע"פ תפיסת העולם שצריך לכבד ולהוקיר את ממשלת ישראל.
משמעותה של אמונה בחיים נמדדת ביכולתה להתמודד לנוכח העובדות במציאות ולא בכוחה להתעלם מהם.
היום נדרש מאיתנו בכל יום מחדש לבחון האם האמונה שלנו יודעת להסביר את מה שקורה. אם אנו מגיעים למצב שבו אין לנו הסברים רציונליים אלא אנו נשענים על הסברים מיסטיים-מרחפים שאין להם שום עיגון שכלי ועובדתי במציאות – יש שתי אפשרויות. האחת היא שכל חיינו וכל השקפותינו יתחילו לקבל מימד מיסטי, ונזנח (אולי אפילו נסלוד) מהסברים רציונליים של כל דבר. ננהיג את חיינו ע"פ 'הבטחות' של רבנים (היה לא תהיה) וע"פ קמיעות וסגולות.
השניה, נמשיך את חיינו כרגיל אבל האמונה הזו לא תקבל שום התיחסות בחיים. נמשיך לומר שאנו מאמינים ונמשיך לצטט כשבעצם אין שום רגע בחיים שלנו שאנו סומכים על כך.
כך לדעתי קורה בכל אמונה. אמונה בבורא עולם, אמונה בעם ישראל, אמונה בגאולת ישראל, אמונה בממשלת ישראל, אמונה בתורה…
היום יש צורך בעבודת בירור האמונה, בירור המושגים והיסודות.
[כיום, החיים בארץ קשים מנשוא. לא מדובר על קושי פיסי או כלכלי אלא על קושי נפשי. לאחר שכבר יצאנו מכפיפות הגלות וזקפנו את קומתנו, פתאום אנו צריכים להתמודד עם ממשלות שדורשות מאיתנו להתכופף. כדי שהציבור הדתי לאומי בארץ ימשיך להשפיע על זהותה של המדינה יש צורך לוותר, להיענות לדרישות 'שלהם', לסבול את האיפה ואיפה והציניות – ולהמשיך הלאה.
אנו מרגישים שזה בלתי אפשרי. אנו לא מוכנים יותר להתכופף, לא נוריד את הראש ולא נוותר. נלחם את המאבק על הזהות עד שננצח. ואין שום גבול שיעצור בעדנו.]
