לפתע פתאום מצאתי רשומה שכתבתי לפני שבע שנים, יום אחרי מסע הכומתה שלי, גדוד 51 של גולני. הנה הוא לפניכם:
קמים מוקדם בבוקר, כבכל בוקר, מתפללים (עם כוונה יתירה), אוכלים ארוחת בוקר. מקבלים זמן התארגנות לקראת המסע. לתאם את הווסט, להחליף מים במימיות, לדחוף כמה שיותר ממתקים בווסט, לסדר את האלונקות שיכאבו פחות…
ובין לבין אתה מעיף מבט לשמים לראות האם הם יודעים שיש מסע כומתה או שמא הם נענים לקריאתם של התחזיות – "מעונן וגשום".
בינתיים השמיים לצידנו!!!
ואז מגיעים האוטובוסים. אתה יודע שזה כבר קרוב יותר. מעלים ציוד ועולים. כולם מוציאים מצלמות ומצלמים. יש אווירה טובה, שירה וכיף.
מגיעים לשדות של עמק יזרעאל, יורדים באמצע העמק, הכל ירוק ופורח. מדהים פה. החיוך נפרש על הפנים יחד עם צבעי הסוואה מתאימים לסביבה. אלונקה עולה על הגב ומתחילים.
בהתחלה אתה מרגיש שהרגליים עומדות להתפוצץ. אולי לא ישנתי טוב, אולי השרירים תפוסים, אולי נקעתי את הרגל ואני לא יודע… כמעט וחושב שאי אפשר יותר, ואז חבר בא ואומר "כואב אה, כן, ככה זה בהתחלה עד שהרגליים מתחממות", נותן טפיחה על השכם וזריקת עידוד. את הכומתה הזו נקבל בכבוד.
נותנים לרגליים להתחמם ולשרוף כמה קילומטרים והנה עצירה ראשונה- בלפוריה. וההורים החירניקים שלי מגיעים, מחבקים, מצטלמים, נותנים כמה צ'ופרים. קובעים להפגש בסוף עם פיצה ושתייה. סתם שיהיה סיבה ללכת…
וממשיכים. הכל פורח בצורה מדהימה, ירוק עד אין סוף, ופרגים וכלניות ושקדיות פורחות. ט"ו בשבט באמת חג לאילנות! האדמה איתנו, ובינתיים גם השמיים…
איכשהוא מגיעים למרגלות הר תבור. עד כאן זה המחצית הדרך. עוצרים לאכול קצת ולשתות. 10 דקות לתזוזה. חוטף איזה וופל, רוגעלך, שותה תה חם, מנער רגליים וממשיך.
הערב יורד והיופי נעלם. הכל אפור ומרוחק. האווירה קשה יותר, עייפה יותר. הרגליים מתחילות לכאוב. זה לא מספיק, וגם גשם מתחיל לרדת. הולך לחבר לקבל ולתת עידוד. זה עוזר, ממשיכים לסחוב.
ואז מגיעה עלייה לא יודע מי שם אותה בדיוק שם! זה לא נגמר… דוחפים בקדסות, נושכים שפתיים.
בסוף כל עלייה נגמרת, מזל.
ממשיכים עוד הרבה ונעצרים. "לפתוח אלונקות, 10 דקות תזוזה". ארבעה שקי חול רטובים. אתה יודע שהקטע הקשה רק מתחיל. כאן החברות נמדדת. למרות שקשה ונשברו הרגליים, אם חבר מרים יד לחילוף, אתה תתעלם או שתרוץ כמה שיותר מהר??? רק אתה יודע את התשובה!
ויש שסוחבים יותר ויש שסוחבים פחות, אבל כולם שותפים, לוקחים חלק בעול, תרתי משמע!
וגם הקטע הזה לא נגמר, אוף…
עד שרואים את הצומת, מתחילים לרדת. ואז מתחיל מרוץ – מי מגיע ראשון. האדרנלין עולה, הכומתה קרובה. עוד 3 ק"מ וזהו.
ממשיכים, ופתאום רואים שביל זוהר בסטיקלייטים בצבעים שונים. אתה יודע שזהו, זה הסוף. רצים עד לסוף בשאגה אדירה. מרימים את האלונקות באוויר בצעקת "עלה קרב".
זהו, נגמר. הטקס נדחה אבל הכומתה כבר אצלך. עכשיו נותר לשאול האם המסע באמת היה בשביל הכומתה או בשביל שתגלה דברים חדשים – עליך ועל חבריך… אתה יודע שעם חברים כאלה תוכל לעמוד בפני קשיים רבים, שעוד נכונו לנו…
