אני זוכר שבימים הראשונים אחרי תחילת המלחמה, כשאנחנו בגבול הצפון, שמעתי על הגבורה של ענר שפירא.
אחד החבר׳ה אמר: ״כן, אומרים שהוא זרק בחזרה 7 רימונים של המחבלים מתוך המיגונית״
וחשבתי לעצמי, ברור לי שהוא גיבור, אבל למה תמיד מגזימים? 7 רימונים?!
אחרי זה יגלו שהיו 3 רימונים ואז יערערו על אמיתות הסיפור כולו.
(ראו דברי המדרש על סיפור חוה והנחש ״כל המוסיף גורע״)
ואז הגיע הוידאו, ורואים את המחבלים הפחדנים זורקים רימון אחרי רימון לתוך המיגונית, ויד נעלמה זורקת אותם בחזרה אליהם. איזו גבורה!
יש תחום שלם באקדמיה שנקרא נרטולוגיה- חקר הנרטיבים. נרטיב הוא האופן האנושי/תרבותי בו אנו מחברים רצף עובדות, יוצקים לתוכם פרשנות ויוצרים סיפור.
הנחת המוצא היא שסיפור הוא לא רצף עובדות אלא עובדות, חצאי עובדות, תוספות אישיות (לפי הטעם), ופרשנות.
אבל זה לא נגמר כאן. אל חקר הנרטיבים נכנסת השקפת עולים מרקסיסטית שבעצם מנסה ״לחשוף״ אחרי האינטרס ״האמיתי״ שיש למי שמספר את הסיפור- לספר אותו דווקא ככה ולא אחרת.
לאחרונה צץ ראיון עם ירון לונדון שם הוא אומר שסיפורי התנ״ך נכתבו על ידי אנשים- ויש להם אינטרס לספר את הסיפור דווקא באופן הזה וצריך ללמד את הילדים בבית הספר להתחקות אחרי האינטרס של מי שכתב את הסיפור ו״לחשוף״ אותו.
על בסיס תפיסת העולם הזו, לא רק התנ״ך אינו קדוש- שום סיפור הוא לא קדוש. וחובה על האדם הנאור ״לחשוף״ את האינטרס שמאחורי כל סיפור.
וככה הגענו למצב שבו רמי דוידיואן הוא בעצם לא באמת גיבור, כי זה רק ״סיפור״ שלמישהו יש אינטרס לספר לנו. התקשורת הקדושה, שומרת הסף העליונה מרגישה חובה פנימית ״לחשוף״ לנו את ה״בלוף״.
ומה שנכון לרמי דוידיאן נכון לציונות כולה!
החל משנות ה-80 ישנה מגמה לקעקע את היסודות של הסיפור הציוני על ידי ״חשיפת האמת״.
תחקירים, סרטי עדות, עמותות ״שלום״ ו״זכויות אדם״.
אבל אנחנו, היהודים אוהבי המסורת, שגדלנו על אהבת הארץ ועל אמונה בלתי מעורערת בצדקת הדרך – אנחנו לא מתבלבלים.
2000 שנות גלות נשאנו עינינו אל המקום, ועכשיו כשאנחנו פה אף ״תחקיר״ או ״עדות״ לא יזיזו במילימטר את האמונה שלנו:
בזכותנו על הארץ מכח התנ״ך וההיסטוריה שלנו, בחובתנו להגן על האומה,
בקדושת האנשים ששמו נפשם בכפם כדי להגן על אחיהם,
ובטוהר החללים שמסרו נפשם על העם והארץ.
כדברי שמעון המכבי:
"לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש נכרים משלנו; כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה; ואנחנו, כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו."
(ספר מקבים, פרק ט״ו, לג׳-לד׳)
