כמי שלמד תקשורת ופסיכולוגיה, ועוסק בזה לא מעט, זה מרתק לגלות עד כמה אנחנו מריונטות. עד כמה אין לנו דעה משל עצמנו ועד כמה כמעט כל מה שיוצא לא מהפה (והמקלדת) זה מיחזור של דעות שקראנו/מסרים פוליטייפ שעשו דרכם להתנחל אצלנו בלבבות.
אוהדי ביבי למשל, מבטלים את התחקיר מכל וכל. הכל שטויות, אילנה דיין היא ״שמאל קיצוני שרוצה להפיל את שלטון הימין״ כלשון תגובת ראש הממשלה.
אוהדי דיין, מביעים שאט נפש לסגנון ולתוכן תגובתו של ראש הממשלה. לדידם התחקיר היה ענייני לגמרי, גם העיתוי, גם הסגנון. הכל אמת ונעשה בתום לב וביושר מקצועי.
האמת היא, שאם היינו אמיתיים עם עצמנו, היינו מסתכלים במראה ואומרים ״אין לי מספיק ידע ומידע בשביל להכריע מה היה ועד כמה זה חמור. התחקיר נחמד אבל מגמתי, והתגובה משעשעת אבל מתעלמת מהביקורת לגמרי..״
וזה העניין. ברוב הסוגיות ה״ציבוריות״ אנחנן כאזרחים טובים נדרשים חברתית להביע דעה. לבחור צד. בדרך כלל זה שמאל או ימין.
מתווה הגז, מחירי הדיור, הטייקונים, תקציב הביטחון, הגרעין האיראני, יהודה ושומרון, יחסי ישראל ארה״ב, תאגיד השידור, נמל אשדוד, רכבת ישראל, אורן חזן, ענבל אור, אלאור אזריה והרשימה עוד ארוכה…
ומה אנחנו? סתם אנשים. חיים את חיינו. ברוב הסוגיות הללו הידע שלנו מסתכם בקריאת מאמר או סדרת מאמרים באיזה בלוג. וגם זה במקרה הטוב..
בשורה התחתונה אין לנו מספיק ידע בשביל להחליט. אבל מה? נשתוק? אז אנחנו אוספים בדלי פרשנויות, מחברים כמה פוסטיפ שקראנו ומביעים עמדה נחרצת. כי כאלה אנחנן, ישראלים. יודעים הכי טוב מכולם!
ומילה אחת לגבי התקשורת. התקשורת, שלכאורה היתה אמורה לספק לאזרחים את מלוא המידע האובייקטיבי על מנת לקבל תמונת מצב ריאלית- שתעזור לנו לקבל הכרעה- התקשורת אינה עושה את תפקידה. התקשורת מוחזקת על ידי בעלי אינטרסים והציבור בכללו מבין את זה.
נכון להיום, פייסבוק, בלוגים פרטיים וכל מיני פרוייקטים קטנים מהווים מקור מידע לאזרחים- אבל זה עדיין לא מספיק. לא מספיק עמוק, לא מספיק מסודר, לא מספיק אובייקטיבי.
