כל מי שנכח במחאה נגד ההתנתקות לא יכול שלא לגלות אמפתיה לכאב העצום שחשים האזרחים שיוצאים עכשיו לרחובות שוב ושוב למחות.
מה שנתפס אז בעינינו כחורבן הציונות זכור לי ברמה של כאב פיזי בגוף. השרשרת האנושית, צעדת כפר מימון וימי הפינוי עצמם הם שריטה בנפש שבשלב מסוים השלמתי איתה והבנתי שלא תעבור ממני.
והיום? אני מדושן עונג, מיוצג על ידי הרוב שאוחז בכח השלטוני.
סוף סוף אחרי שנים של דיכוי שמח לראות התחלה של שינוי.
הנה- זה מה שרצינו כל הזמן:
החלשת כוחה של הרשות השופטת שככל שהשמאל נחלש היא לקחה לעצמה יותר כח:
עיקרה דה פקטו מדיניות ימין של הפעלת כח משמעותי כנגד הטרור (ראו מחנה פליטים ג׳נין היום לעומת חומת מגן),
אסרה על גירוש עובדים זרים,
ביטלה פעמיים את חוק טל ומנעה את ההשתלבות של החרדים בשוק העבודה (וממילא בחברה הישראלית),
הכריחה את המדינה לעקור מאחזים ושכונות בתואנות משפטיות מטופשות,
הכריחה יישובים יהודים לקבל לתוכם ערבים,
הכריחה את צה״ל לסטנדרטים של לחימה שגבו בפועל חיי חיילים (נוהל שכן, הוראות פתיחה באש, ״בלתי מעורבים״),
פגעה שוב ושוב ושוב בצביון היהודי של המדינה- בשבת, בהגירה של לא יהודים לארץ, בכשרות.
הכל בשם ערכים של קבוצה שכבר איבדה את הרוב האלקטורלי שלה בשנות ה-70…
אבל יש לזה מחיר, לאחיזה בכח השלטוני.
אני רואה אחיי יוצאים לרחובות וכואבים, חוששים מחורבן, מסופה של המדינה שהם הכירו. וכואב גם לי.
באופן אישי אני חושב שהחשש מוגזם. אני גם מרגיש שהוא מתודלק על ידי גופים בעלי אינטרס פוליטי להבעיר את הרחובות. אני שומע טרמינולוגיה מאוד קיצונית ומפחידה שקוראת לאנשים לעשות מעשה של שיגעון כדי לעצור את הטירוף. מעשה ״יגאל עמיר״ חלילה…
יש פה במובן מסוים חוסר השלמה עם השינויים הדמוגרפיים שחלו בישראל. העם נעשה ימני ויהודי יותר (לא בהכרח דתי, אבל גאה ביהדותו).
לעיתים יש אפילו הכחשה של ממש- מחשבה שאם נלך לבחירות (השישיות?) משהו ישתנה.
אבל לא, התוצאות יהיו זהות.
יחד עם זאת, כימני, כאוהב ישראל וכמי שחווה את ההתנתקות- אני לא בעד מדיניות שתדרוס את האנשים. ההיפך. אני בעד הידברות והסכמות.
אבל כל פעם שמנסים לגרום לזה לקרות אני חש איזו התנשאות כזו, רצף איומים משתנה של ״תעצרו הכל או ש…״ השלם את החסר: נרד מהארץ/ נוציא את הכסף/ נבריח את הרופאים/ נתחיל מלחמת אחים.
די. זה לא עובד. אני הקהל שלכם.
ימני שהצביע לליכוד בכל מערכות הבחירות האחרונות והתחייב לעצמו שהוא לא מצביע יותר לליכוד בראשות נתניהו- בחייאת תציבו אלטרנטיבה. הצעקות והמחאות לא מועילות לכלום.
אם יש משהו שלמדנו על בשרנו בהתנתקות הוא שהמגרש היחיד שהוא רלוונטי הוא הכנסת.
כל שאר הדברים לא יועילו.
ובנימה אישית, זה אולי מרגיש חורבן. אבל זה לא.
תנשמו עמוק, אל תתנו למנהיגי המחאה לשלהב אתכם ברמה כזו שתפגע לכם בנפש.
האמינו לי, זה ישאר אתכם שנים אחר כך.
לא שווה את זה.
