אמצעי המדיה המסורתיים המכונים 'תקשורת' הם שופר. כלי להבעה. הם 'כיכר העיר' המודרנית. עלויות תפעול של אמצעי מדיה בתפוצה ארצית, עם מחלקות של כתבים, תחקירנים, מפיקים, עורכים ועוד- הם גבוהות מאוד ולכן ישנן שתי אפשרויות למימון- בעל הון, או מדינה בגביית אגרה.
כאשר בעל הון מחזיק בבעלות על כלי התקשורת- ממילא אנחנו יודעים שכלי זה ישרת את האינטרסים הכלכליים זל בעלי ההון וגרורותיו, ובוודאי לא יפגע בהם בשום צורה.
כאשר המדינה/ממשלה מחזיקה בבעלות על כלי התקשורת- ממילא אנחנו יודעים שמערכת חלוקת הג'ובים תישען על מקורבות פוליטית למקבלי ההחלטות ולשר הממונה על מדיום זה.
צריך להבין שה'שידור הציבורי' במובנו הערכי-אידיאלי מעולם לא היה קיים בישראל, וכנראה שגם לעולם לא יתקיים.
הגוף המממן: בין אם זה הממשלה ובין אם זה בעלי ההון, ובוודאי אם זה הממשלה של בעלי ההון- לעולם יתבעו חשיפה תקשורתית לפי מפת האינטרסים שלהם. אחרת, למה להחזיק ולממן את הכלי הזה?
השמאל שנזעק לשמע אמירותיה של רגב על התאגיד: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?" מתנהג בצביעות. שהרי בזמן שלטון השמאל, הוטמעו טוב טוב אנשי שמאל במערכות התקשורת השונות והממשלה שלטה בכלי התקשורת, גם לאחר שהתחלפה הממשלה לממשלת ימין.
הגדילה לעשות מרואיינת היום בגלי צה"ל ואמרה כך: "גם לימין יש אינטרס שתהיה תקשורת מאוזנת, תקשורת שמבקרת את הממשלה. לנתניהו יש רעיונות של התנתקויות והחזרת שטחים בראש, הימין לא רוצה תקשורת שתבקר אותו על המהלכים הללו?!"
אתם מבינים? כאילו שבהתנתקות היתה פה תקשורת מאוזנת…
מפת התקשורת בישראל של היום רחוקה מלהיות מאוזנת אך היא מגוונת הרבה יותר מגוונת מלפני עשור. הדבר קרה הודות לבעלי הון משני צידי המפה הפוליטית שמחזיקים באמצעי תקשורת לבידור ההמונים (בזמן שהם עושים עוד הון..) לא רואה איך התאגיד תורם לגיוון הזה. זה פחות או יותר more of the same.
בשורה התחתונה, אם יבטלו את התאגיד כדי סוף סוף להיפטר מהפסאודו שידור ציבורי הזה- אני בעד. אבל אם זה להחליף פרה (תאגיד) בחמור (רשות השידור) אני נגד. כבר החל פה מהלך שנראה לפחות מרענן את השורות בממסד המאובק הזה- אין הגיון לעצור את זה עכשיו.
