הייתי רוצה לדעת לזהות אבא שכול. שיהיה עליו סימון כלשהו, כך שאוכל לתת לו לעבור אותי בתור, שאדע לא לצפור לו בכביש, שאדע שהאיש הזה שילם את המחיר הכבד ביותר בשביל שאני אוכל לחיות פה.
הייתי רוצה לזהות חיילים שנושאים פוסט טראומה. שאדע לא להבהיל אותם, לא להתבכיין לידם שקשה לי, שלא אספר לידם סיפורי צבא מטופשים.
הייתי רוצה לדעת לזהות תשושי נפש. כאלה שהחיים העמיסו עליהם משקל שאין להם יכולת לשאת. והם איכשהו ממשיכים לתפקד פיזית, אבל קורסים מבפנים. שאדע להיות רגיש ואמפתי לידם, שלא אפגין יותר מדי ביטחון עצמי והצלחה ואעמיס עליהם עוד ועוד תחושות שליליות שיקריסו אותם סופית.
הייתי רוצה לזהות אנשים שעברו פגיעה מינית. כאלה שאיבדו אמון באנשים וכל הזמן חושדים בכל מי שלידם שאולי יש לו כוונות רעות.
אולי אוכל להתנהל בזהירות כזו שתחזק להם את האמון בי, שאני פה לטוב.
הייתי רוצה רוצה לראות ללבב, אבל אני אדם, רואה רק לעיניים.כל אדם הוא עולם שלם של רגשות. לכל אדם יש סיפור שלם ואנחנו מסתובבים כמו פיל בחנות חרסינה. מסתובבים, שורטים, פוגעים, שוברים לחתיכות.
ואין לנו הרבה מה לעשות עם זה. אנחנו לא MRI. אין לנו עיני רנטגן. גם אנחנו בעצמנו פגיעים…
אפשר רק להחליט שבכל ערב, לפני שאנחנו הולכים לישון אנחנו סולחים לכל מי שפגע בנו ואם כולנו נעשה את זה- כולנו נקום כל בוקר נקיים יותר, רגועים יותר, רצויים יותר.
״ריבונו של עולם,
הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס אותי ופגע בי.
בין בשוגג, בין במזיד.
בין בדיבור, בין במעשה.
והריני מקבל על עצמי- לאהוב״
