חוזר מהקניון. ״בילוי״ הם קוראים לזה.
רעש. המון. אורות מנצנצים.
מה נפלאו כוחותיו של תפוח התשלום (אפל פיי).
נוגע לא נוגע, והרכש החדש בבעלותך.
שקית שגם בה נגעו ידי האל, תפורה למידותיך, מפזרת רשמים ברחבי הקניון: ״ראו כולם! רכשתי לי פריט לבוש חדש!״
וכמו מחילת הארנב, אתה לא מבין לאן אתה נכנס. וכשאתה בפנים, כבר אין דרך לצאת.
מילולית (ליטרלי?). אין דרך לצאת.
נראה אותך מחפש את דלת היציאה הקרובה ולא קורס אל תוך שפע הגירויים: הריחות, המראות, הקולות.
כמו מקדש (לא מעט בכלל) של דור חדש, שלא ידע את ערוץ 1 (ויחיד) ולא ידע אוהלים בכנרת ולא שמע את ״החופש נצא העירה״ ונטעם את הגלידה האמריקאית והפיצה הכי טעימה בעולם בכיכר חונצ׳ה (יותם זמרי, מעניין אם אתה זוכר)
הכל מסביב לועזי. גם במלל וגם במסר.
צעקני. צווחני. בולט מדי. מנסה למשוך תשומת לב באופן פרובוקטיבי.
לצד כל שלט עם כיתוב ענק באנגלית יש בצד כיתוב קטן וצנוע- בעברית… שפה שפעם קראו לה ״קודש״ כשעוד היה קודש.
אבל עכשיו הכל מסביב חול וחול. ויש יותר מדי מה לאכול.
כשכבר מצאת את דלת המילוט שלך, נאלצת לעבור ב-ויה דהלורוזה של האוכל. מימינך מקדונלדס, משמאלך חומוס אליהו. מעליך פרש קיטשן. מאחוריך ביגה.
עוד כמה צעדים, תנשום אוויר, תחזיק חזק, אתה בדרך החוצה.
הדופק עולה, אתה מתחיל להתברג בתנועה סיבובית החוצה. מפלס דרכך בין האנשים.
קודם הראש, אחר כך הגוף ולבסוף הרגליים.
מזל טוב! מזל טוב!
