התכנית החדשה של אביב גפן ואייל גולן משווקת להמונים כמפגש נדיר בין שני כוכבים בתרבות הישראלית הרחוקים זה מזה מרחק רב.
יפה עשו בהפקה, אך גם קצת מוגזם, שלאורך התכנית אייל מוצג כשמש (המאור הגדול) ואביב מוצג כירח (המאור הקטן). כוכבים אחרי הכל…
הפורמט עצמו טיפה מבלבל ולא ברור, ריאליטי זה ריאליטי.
הדבר המעניין ביותר בעיני הוא הדיאלוגים (לעיתים מונולוגים) בין אביב לאייל. לשם כיוונו אלילי הרייטינג וצדקו.
אביב מייצג תפיסת עולם מערבית, ״מורכבת״ אם אפשר לומר. לתפיסתו, אמן צריך ליצור מתוך כאב, להביא את עצמו אל היצירה. לא לשיר שירים או לחנים של אחרים.
המוזיקאי צריך להרחיב את עולמו ולשמוע מגוון סגנונות מוזיקליים ולא לחיות מתוך ׳בורות׳ אמנותית כלשונו.
אייל מייצג תפיסת עולם מזרחית. ״פשוטה״ אם אפשר לומר. אמן הוא אדם בעל אומנות. הזמר טוב בשירה. לא בהכרח בכתיבה או בהלחנה. זמר יכול וצריך לבצע שירים שאחרים כתבו והלחינו- העיקר שיהיה קול יפה.
שיר טוב הוא שיר שהקהל יאהב. יש קהל? יש אומנות. יש שיר כואב ועוצמתי ללא קהל? לא שווה כלום.
מעניין שהויכוח הזה בין המזרח והמערב הוא עקרוני.
גם ביחס לדת.
האם האמונה והדת מחייבות את המאמין להעמיק, לשאול שאלות, לכאוב ולהתייסר בשאלת קיומו, ללמוד פילוסופיה?
או שמא המאמין הוא האדם הפשוט, שאמונה באלוקים עושה לו טוב. הוא לא צריך יותר מדי הסברים והוא יודע לבד לשלב את האמונה בחיים שלו באופן כזה שמעצים אותו, משמח אותו, מחזק אותו.
המאמין המערבי מיוסר, המאמין המזרחי שמח.
המאמין המערבי משכיל, המאמין המזרחי תמים.
המאמין המערבי שואל, המזרחי מאמין ללא ספקות.
לעיתים נדמה שהמאמין המערבי אכל מעץ הדעת, והמאמין המזרחי אכל מעץ החיים.
עכשיו אני מבין טוב יותר מה זה קיבוץ גלויות של תקופת הגאולה. החיבור הפנימי הזה בתוכנו בין מזרח ומערב מה שמחייב אותנו להקשיב לשני הקולות האלו, וללכת בדרך האמצע.
