אמנם צו איסור הפרסום כבר הוסר על חלק גדול מהפרשה, אבל לדעתי הטרמינולוגיה שנוצרה בעקבות הצו צריכה להשאר.
אני מתכוון בעיקר למונח 'הזמר המפורסם', כיוון שהוא מסביר את כל הפרשה, את השורש ואת הענפים. העולם התרבותי שאנו צורכים דרך אמצעי התקשורת מדי יום ביומו, מכתיב לנו כמעט ללא מודעות מצדנו את ההיררכיה ה'נכונה'. העולם מחולק בגדול לשניים- האנשים שנמצאים בטלוויזיה והאנשים שצופים בטלוויזיה.
אותם אנשים מפורסמים, ידוענים, אחמי"ם, מקבלים את כל כוחם מאיתנו, הצרכנים. אנחנו צופים בהם כאילו היו אלילים של ממש. קוראים עליהם, שומעים עליהם, עוקבים אחרי כל צעד שהם עושים. וזה ממש לא משנה מי המפורסם ובמה הוא עוסק. הוא יכול להיות זמר, שחקן, דוגמנית, איש עשיר ואפילו פוליטיקאי.
הכח שהם מקבלים הוא כח אלילי. אין מילה אחרת להסביר את העוצמה שיש בהערצה של ההמון אל אותו אדם. איני מדבר על הערצה של ילדה בת 15, אני מדבר על עצם הצפיה, העובדה שאתה מתעניין במה שהוא אמר/עשה/אכל/קנה וכו'.
ומי אנחנו? אנחנו 'סתם' אנשים אנונימיים, שאף אחד לא מכיר ולא יכיר. כל אחד מאיתנו עסוק בעמל יומו, תורם את תרומתו הצנועה לחברה הכללית ומזיע עד כלות למען משפחתו.
שוב ושוב ושוב מתברר, פעם אחר פעם, שאותו מפורסם הוא בעצם דחליל. ריק מתוכן. הכל יפה, הקול יפה, אבל האדם חלול. אין משפחה ואין בית ואין קביעות ואין אהבה. רק תחרות אחרי עוד ועוד פרסום, עוד ועוד הערצה, עוד ועוד האדרה של דמותו האלילית.
נועה ירון דיין כותבת בספרה מקימי, על הרגעים הקשים ביותר של הפרסום. היא טוענת שהרגע הקשה ביותר, האיום ביותר, בחייו של אדם שנעשה מפורסם הוא הרגע שבו אתה בעצמך מתחיל להאמין למה שאנשים אומרים עליך… אתה שוכח שאתה רק בן אדם, עוד בן אדם בעולם, סתם בן אדם. אתה מתמלא בחשיבות ובהערצה שלך כלפי עצמך, ושוכח את מאין באת, ולאן אתה הולך.
בראיון עם רמי לוי, שואל אותו המראיין: "אתה כל כך נחמד, אבל אתה עשיר מאוד. מתי תפסיק כבר להיות נחמד וישר?"
רמי לוי: "אף פעם".
המראיין: "למה?"
רמי לוי: "כי אף פעם לא אשכח מאיפה באתי."
בניתי לעצמי מבחן קטן, שדרכו אני בוחן את האנשים שמהם אני מוכן לצרוך תרבות, אמנות, חכמה וכו'. המבחן נקרא 'המשפחה'.
היום ברור לי יותר מכל- איש תרבות אמיתי הוא רק מי שיש לו קביעות בחיים: אישה שהוא אוהב, שהוא מתאמץ ועושה עבודה פנימית על מנת לחיות רק איתה. ילדים שתמיד תמיד מכניסים לפרופורציות הנכונות. רק מי שיש לו חיי משפחה נורמטיביים יכול באמת להיות איש תרבות. זה אדם שהתרבות שלו נולדת מתוך החיים ולא כתחליף לחיים. ראה ערך: אברהם טל, אהוד בנאי, עמיר בניון וכד'.
השקר ההוליוודי הזה שיש אדם שהוא מושא הערצה, שכולם רוצים להיות כמוהו- אבל הוא בעצם כלום, אין בו כלום ואין לו כלום. השקר הזה כעורבא פרח.
אני כבר רואה לא מעט אלרנטיבות שפויות, שמקיימים חיים נורמטיביים, מצליחים ליצור חיי משפחה תקינים, ובד בבד יוצרים אומנות, תרבות, מוסיקה, או פוליטיקה. לשם אנחנו הולכים. מדינת ישראל תהיה המודל בעולם שמצליח לייצר תרבות ואומנות שאינן בניגוד לחיים, או למרות החיים – אלא שבאות מתוך החיים.
