אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". קולו הצרוד של דוד בן גוריון מהדהד בחלל ונדמה שהמירוץ התחיל. כולם יודעים שאף אחד לא יודע מה עשינו פה. יש פה איגוד של אנשים שעל פי השקפת עולמם אמורים להלחם אחד בשני. ופה הם פותחים עסק ביחד. ביחד?! האמנם?!
ומי יכריז בפעם השניה? לא אנחנו! אלא הם. תארו לעצמכם את המילים הבאות: "אנו מכריזים בזאת על הסבת המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה". והציבור יהיה כל כך מוכן (לא אכפתי) לשמוע את המשפט הזה… אף אחד לא יניד עפעף. הרגע הזה קרב ובא, והאפשרויות שלנו דלות.
עברו עשרים שנה והיום אין פוליטיקאי שלא אומר שבמוקדם או במאוחר תקום מדינה פלסטינית. ומה עם חזון הטרנספר של גנדי? הוא לא הצליח לחדור אל הקונצנזוס הישראלי אלא נשאר בצד, לפנאטים…
"גם מבלי חקור הרבה הננו רואים, שהסבה לכל מכאובי הדור היא רק המחשבה. ההמון הרב אמנם הוא נמשך אל הזרם ע"י התגעשות של מהומה, ע"י הסמיכה על איזה אבטוריטטים שלו וע"י קלות הדעת.
אבל הסבה הפנימית שמסבבת כל אלה היא התנועה המחשבית הכוללת, שמצאה מקום במוחם של הפועלים… הם דומים שמצאו (במסורת) רק צדדים כהים, של רגש בלא דעת, של פחדנות ומורך בלא אומץ לב וגבורת החיים, ויחם לבבם בקרבם."
(הרב קוק, מאמר הדור)
כל צד יודע שהמצב הנוכחי לא ימשך לעד. אין אפשרות כזו בכלל. כשההגדרות הכי חשובות לא מקבלות התייחסות בכלל ולא באות לישובן- זה לא יחזיק מעמד. לכן המירוץ התחיל, מי יכריז בפעם השניה?
נדרשת עבודת פרך של ביאור המושגים ותרגומם להמון. השתלבות והובלת מערכות החינוך הממלכתיות והחדרת השקפת העולם שלך לציבור מינקות. הראשון שיעשה זאת ינצח, הוא יזכה להכריז את ההכרזה השניה.
הרי בסופו של דבר עם ישראל, עם אופיו המיוחד, לא יתן לפלג שהוא לא מזוהה איתו להנהיג את המדינה. ולכן כנראה שהפלג שמנהיג אומר את מה שההמון רוצה לשמוע. הוא משתמש בכל מה שעומד לרשותו –תקשורת, בית משפט, אקדמיה, רווחה, תעסוקה. כל הגופים האלה נותנים לו את הכוח לקנות את הציבור, לשכנעו ולמשוך אותו אליו.
והיום, הגענו לזמנים שהם בגדר 'ערב ההכרזה השניה'. כך בטח יכתב בספרי ההיסטוריה. ויד מי על העליונה? לא ידינו. אנו לא מובילים את החינוך או את האקדמיה וגם לא את המשפט – להיפך! זנחנו אותם.
לא שכנענו את הציבור – להיפך! הפקרנו אותו.
לא הצבנו אלטרנטיבה אמיתית (ונשמעת) לבעיות המתעוררות בחברה הישראלית, להיפך! השלנו את עצמנו בפתרונות שוא.
וגרוע מכך קראנו "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים" והשלכנו מעלינו את עול האחריות.
לא שכנענו את הציבור – להיפך! הפקרנו אותו.
לא הצבנו אלטרנטיבה אמיתית (ונשמעת) לבעיות המתעוררות בחברה הישראלית, להיפך! השלנו את עצמנו בפתרונות שוא.
וגרוע מכך קראנו "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים" והשלכנו מעלינו את עול האחריות.
ומי יכריז בפעם השניה? לא אנחנו! אלא הם. תארו לעצמכם את המילים הבאות: "אנו מכריזים בזאת על הסבת המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה". והציבור יהיה כל כך מוכן (לא אכפתי) לשמוע את המשפט הזה… אף אחד לא יניד עפעף. הרגע הזה קרב ובא, והאפשרויות שלנו דלות.
הגיע הזמן להתחיל לעשות את מה שלא עשינו- להבין שמטרתנו אינה 'להשתלב' במערכות המדינה אלא להוביל אותם.
הגיע הזמן להטמיע את האמונה והציונות שלנו בדיוק כמו שעשו שריד וביילין….
לפני יותר מעשרים שנה יצאו השניים למסע הסברה ושכנוע שהפתרון היחיד לבעיה הפלסטינית היא מדינה. כמובן שבאותם זמנים מחשבה כזו היתה כעין בגידה במדינה. מי מעלה על הדעת מדינה ערבית נוספת בגדה המערבית?!
מהעבר השני קרא רחבעם זאבי הי"ד וחבריו לפתרון אחר – יישוב מחדש של ערביי השטחים. גם דעה זו היתה נחשבת לזרה ומוזרה.
הגיע הזמן להטמיע את האמונה והציונות שלנו בדיוק כמו שעשו שריד וביילין….
לפני יותר מעשרים שנה יצאו השניים למסע הסברה ושכנוע שהפתרון היחיד לבעיה הפלסטינית היא מדינה. כמובן שבאותם זמנים מחשבה כזו היתה כעין בגידה במדינה. מי מעלה על הדעת מדינה ערבית נוספת בגדה המערבית?!
מהעבר השני קרא רחבעם זאבי הי"ד וחבריו לפתרון אחר – יישוב מחדש של ערביי השטחים. גם דעה זו היתה נחשבת לזרה ומוזרה.
עברו עשרים שנה והיום אין פוליטיקאי שלא אומר שבמוקדם או במאוחר תקום מדינה פלסטינית. ומה עם חזון הטרנספר של גנדי? הוא לא הצליח לחדור אל הקונצנזוס הישראלי אלא נשאר בצד, לפנאטים…
זו הדרך לנצח בתחרות 'ההכרזה השניה'.
אינני מדינאי אבל נראה שיש לנו עוד סיכוי לנצח את התחרות. אם לא נתעשת כרגע ונבין כציבור שהאפשרות היחידה להכריז את ההכרזה השניה היא על ידי השתלבות והנהגת מערכות התקשורת וההסברה, חדירה ללבם (שכלם) של הציבור הישראלי – אנו נפסיד בתחרות. ומי יודע מה יהיה אז, איך נקום מזה…
אינני מדינאי אבל נראה שיש לנו עוד סיכוי לנצח את התחרות. אם לא נתעשת כרגע ונבין כציבור שהאפשרות היחידה להכריז את ההכרזה השניה היא על ידי השתלבות והנהגת מערכות התקשורת וההסברה, חדירה ללבם (שכלם) של הציבור הישראלי – אנו נפסיד בתחרות. ומי יודע מה יהיה אז, איך נקום מזה…
הפינויים ,הגירושים, הדה-לגיטימציה הכללית, ההסתה כנגד ציבור המתיישבים ביש"ע, הפיכתם לנטל, לנגע שהורס את המדינה – זה הכל חלק מהמהלך של המתנגדים לנו ורוצים לנכס את הציבור הישראלי לשיטתם. כרגע ידם על העליונה וזה הולך לכאוב לנו הרבה, הרבה יותר ממה שכאב עד עכשיו…
ההבנה הבסיסית שלנו היא שאנו צריכים את הציבור הישראלי. אם לא נשכנע אותו, נמכור ונטמיע את השיטה שלנו בהבנת מקומה של המדינה היהודית והתרבות הישראלית- שום דבר לא יעבוד לנו, יכאב לנו, ונאבד את המדינה.
ומי ש'מובטח' (במלעיל) לו שזה לא יקרה- שיקח על עצמו את האחריות לפריעת ההבטחה הזו. אני לא מוכן.
ומי ש'מובטח' (במלעיל) לו שזה לא יקרה- שיקח על עצמו את האחריות לפריעת ההבטחה הזו. אני לא מוכן.
ופה אני רוצה לסייג. צריך להפנים שלפני שניגשים למלאכת ההסברה צריך להבין עם מי אנו מתעסקים. מהם המאפיינים המיוחדים של דורנו, דור שגדל על תרבות מייאשת, ממכרת, מנוונת, פותחת שעריה בפני מידע אינסופי ובד בבד אוטמת וסוגרת את כשרון הביקורת והסינון של האמת מן השקר.
מכל זה נוצר בליל של טוב ורע, חושך ואור, והכל בערבוביא. כך נראית התרבות וכך נראה האדם עצמו, בתוך תוכו.
מכל זה נוצר בליל של טוב ורע, חושך ואור, והכל בערבוביא. כך נראית התרבות וכך נראה האדם עצמו, בתוך תוכו.
צריך להבין במה אנו עוסקים. מי שניגש לעסוק במלאכת הקודש הזו, שהיא באמת קודש, צריך לקבל על עצמו את עול הרציונליות. אין אנו עוסקים עוד בהפחדות או בבניית עולם חדש עם מושגים ומילון חדש. "משהו רוחני כזה".
המושא האמוני שלנו הוא העולם הזה, האדם הזה, כאן אנו פועלים, במושגים היומיומיים העכשוויים ובהתרחשות האנושית המוכרת לנו. אנו לא באים למכור עולם חדש אלא לרומם את העולם הזה.
המושא האמוני שלנו הוא העולם הזה, האדם הזה, כאן אנו פועלים, במושגים היומיומיים העכשוויים ובהתרחשות האנושית המוכרת לנו. אנו לא באים למכור עולם חדש אלא לרומם את העולם הזה.
דרושה העמקה בלימוד אמונת ישראל, שקיעה בדקויות ההבחנה בין השיטות הפילוסופיות והפסיכולוגיות המשוטטות במרחבי הדעה האנושית. לא כל אדם מסוגל. לפחות לא בהסברה. בואו נפסיק לחשוב כך.
"גם מבלי חקור הרבה הננו רואים, שהסבה לכל מכאובי הדור היא רק המחשבה. ההמון הרב אמנם הוא נמשך אל הזרם ע"י התגעשות של מהומה, ע"י הסמיכה על איזה אבטוריטטים שלו וע"י קלות הדעת.
אבל הסבה הפנימית שמסבבת כל אלה היא התנועה המחשבית הכוללת, שמצאה מקום במוחם של הפועלים… הם דומים שמצאו (במסורת) רק צדדים כהים, של רגש בלא דעת, של פחדנות ומורך בלא אומץ לב וגבורת החיים, ויחם לבבם בקרבם."
(הרב קוק, מאמר הדור)
