יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.
19 שנים אחרי ועדיין אין תוכן מוסכם וברור ליום הזה.
השנה הבנתי יותר מכל שנה אחרת, שהנושא של 'דמוקרטיה' ו'חיים עם המחלוקות' ו'כללי המשחק הדמוקרטי'- כל אלו הם עלבון ליום זה.
רוב רובה של האוכלוסיה הם אנשים שפויים, ועם כל קושי המחלוקת אף אחד לא מעלה ולא יעלה על דעתו לפגוע באחיו.
אז איך זה קרה?!
יגאל עמיר היה נקודת קצה שאינה מייצגת כלום. מעורבות השב"כ בהסתה שלו, ובידיעה שהוא הולך לרצוח את ראש הממשלה לא נחשפה עד היום. מה שמעיד שמדובר על מקרה קיצוני מאוד.
אז מה צריך להיות התוכן של היום הזה?
לענ"ד היטיב לנסח זאת נשיא המדינה רובי ריבלין. לא 'כללי המשחק הדמוקרטיים' הם התוכן של היום. אלא יש צורך לרדת לעומק.
הרצח והפילוגים שבאו אחריו נבעו מנקודה מהותית אחת- חוסר הבנה ומודעות לתוכן המאחד בינינו.
ביום שבו מדינת ישראל החלה באופן רשמי להתפלג למגזרים וקבוצות- ביום זה צריך לדבר על אחדות.
וכשמדברים על אחדות מגלים שזה לא קל. אחרי כל כך הרבה שנים שבהם מדגישים אך ורק את המפריד, השונה, המחלוקת- קשה מאוד לדבר על המאחד, הדומה, המכנה המשותף הרחב.
מהו המכנה המשותף של- דתיים וחילוניים? שמאל וימין? סוציאליסטים וקפיטליסטים? רוסים, אתיופים, אשכנזים, צרפתים ואמריקאים?
אני טוען שיש מכנה משותף. יש הסכמות. יש אידיאלים משותפים. יש עבר משותף ויש עתיד משותף.אבל בשביל למצוא אותם צריך קודם כל להיפגש. לדבר. להפסיק לפחד ולהרתע אחד מהשני.
אחים אנחנו.
