גולני שלי

אנחנו חיילים, וזה המפקד שלנו!
15 שנה עברו, אבל בישראל, נער בן 18 שמתגייס לגדוד 51 בגולני עוד לא יודע שזה לא עניין של כמה שנים וזהו- זה אירוע שילווה אותך כל החיים.

במיוחד אם נפלה בחלקך הזכות לשרת תחת מפקד אגדי כמו תת אלוף דוד זיני.
במיוחד אם נפלה בחלקך הזכות לשרת בתקופת המבצעים ההתקפיים של גדוד 51 ברצועת עזה בשנת 2007.

אז אחרי 15 שנה נפגשנו שוב וחוץ מכמה שהשמינו, התקרחו או חזרו בתשובה- כולנו נראים אותו דבר.
חיבוקים, סיפורים, אוכל טוב, וגם טקס מרגש עם משפחות החברים שנפטרו אחרי השירות הצבאי.

ובדרך לשם, ביקשתי מסינגר המאגיסט שינסה לארגן ברכה מצולמת מזיני, המג״ד שלנו.
אותו מג״ד שהתלוננו כל הזמן על האימונים המפרכים שהוא עושה לנו לפני כל מבצע- אבל שמחנו שהוא המפקד שמוביל אותנו לקרב.

זיני שמע שאנחנו נפגשים ואמר ״אני בא״.

״הרבה זמן אמרתי לעצמי שאני צריך לפגוש את החבר׳ה של 51. זכיתם לשרת בתקופה מטורפת. אין בעל הנס מכיר בניסו.
אבל אתם יודעים למה אני חושב שזכינו?
כי עבדתם קשה וקרעתם את התחת… עובדים קשה, מביאים תוצאות.
כולכם שמעתם על ה-101. ה-101 פרצו דרך ביחס לאיפה שהיה הצבא אז.
תבינו שמה שעשינו בשמונת החודשים הללו ברצועת עזה בגדוד 51 הוא אירוע יחיד במינו.
והגיע הזמן שנשב ונכתוב את הסיפור שלנו- למען ידעו הדורות הבאים מה עשינו פה…״

אני ביקשתי להוסיף כמה מילים על הפוסט טראומה שחלקנו סוחבים משם. מי פחות ומי יותר. ועל כך שזה חלק מאיתנו ואסור להתבייש או לנסות לברוח מזה.

**
תראו את הפנים הללו. מלח הארץ. אנשים שהיו מוכנים למות אחד בשביל השני, ובשביל המדינה.
אבל לנו זה נראה רגיל. ״מי ישמע מה כבר עשינו״.

כנראה צדק המפקד שלנו: ״אין בעל הנס מכיר בניסו״…