מיד נעצרתי. משהו בטבעיות שבה נאמרו המילים של האמא- הכה בי.
אנחנו נושאים איתנו ומשקפים לילדינו ש:
״אנחנו רוצים להיות רק אתכם כל הזמן״ ו״העבודה זה כורח״, ״אבא חזר עייף מהעבודה״, ״הייתי רוצה להשאר איתך עוד קצת אבל אני חייב לצאת לעבודה״.
תמיד העבודה היא במקום אחרון. הכרח שאין דרך להמלט ממנו.
אבל האמת היא שזה ממש לא נכון. רובנו (מי שזכה לכך) אוהבים ללכת לעבודה שלנו. אנחנו מוצאים שם הזדמנות להביא לידי ביטוי את היכולות שלנו, את הכשרונות והייחודיות שלנו. ובעצם, פסגת הלימוד וההכשרה המקצועית והאקדמית הלא היא- שוק העבודה. שם אנחנו תורמים את חלקנו לחברה, מקדמים במשהו את המארג העצום הזה שנקרא ׳חברה אנושית׳.
אז למה אנחנו משקרים לילדים שלנו? למה אנחנו משקפים להם שהעבודה היא כורח וממש היינו רוצים להשאר איתם בבית כל יום כל היום?
אנו מרגישים בתוכנו שהאיזון בין עבודה ומשפחה הופר. לטובת שוק העבודה כמובן. אנחנו מבלים יותר מדי שעות במשרדים, במתן שרות לאנשים אחרים, בסיפוק רצונותיו של המעסיק. וזה בא על חשבון הילדים שלנו.
אך איכות החיים ורמת החיים שאנו דורשים לעצמנו לא מאפשרת לנו מקום מרחב, מקום להתלבטות. אנחנו חיים להמשיך במסלול העבודה, אחרת לא נגיע לרמת השכר שרצינו לנו ולילדינו..
ואז אנחנו מבלי משים, עוברים את הקו השקוף המבדיל בין עבודה לעבדות. הלא מהו עבד? אדם שאין לו ברירות, אין לו בחירה, אין אופציות. וכך רובנו מרגישים.
תחושת האשם של חסך השעות בחיק המשפחה יוצר עם הזמן את הדימוי המוכר- ״אבא ואמא סובלים בעבודה, אבל אין ברירה, זה הכל בשבילכם מתוקים״.
סליחה, אבל אין פה הפי אנד. יש פה מבט מפוכח. תסתכלו למציאות בעיניים ותבחנו:
- במצב האופטימלי- מהו מאזן עבודה-משפחה שהייתם רוצים בביתכם?
- מהן האפשרויות העומדות לרשותכם לביצוע התאמה בין המצב המצוי לרצוי?
- איזה מחיר הייתי מוכן לשלם בשביל האיזון האופטימלי של עבודה-משפחה?
בהצלחה.
