הוזמנתי היום לשיר בכנס הוקרה למשרתי מילואים בכנסת ישראל.
אל הכנס הגיעו נשות מילואיניקים, פצועים, נציגי עמותות המסייעות למשפחות המילואים, ילדים של מילואימניקים.
אנשים עשו מאמץ והגיעו מכל רחבי הארץ כדי להשמיע את קולם. לקבל 5 דק׳ הקשבה – במקום בו מתקבלות החלטות שמשפיעות על כולנו.
תחילת הכנס התעכבה בכשעה בגלל חסימות כבישים של מפגינים מטעם חלק ממשפחות החטופים.
לאחר שהכנס התחיל, נכנסו בזה אחר זה בני משפחה של חטופים לאולם ונטלו לעצמם את זכות הדיבור מהאנשים שהוזמנו לאירוע.
זה היה קשה לראות את זה כי הלב כמובן נקרע.
וגם הם רק רוצים שיקשיבו להם…
תתפלאו לשמוע אבל כל אחד שהתפרץ- אפשרו לו לדבר ללא הפרעה במשך כמה דק׳.
היתה אחת (שהויכוח שלה עם השר סמוטריץ׳ התפרסם היום) שפשוט לא הפסיקה. התפרצה פעם אחר פעם. בשלב מסוים ביקשו ממנה בעדינות שיש פה עוד אנשים שגם להם מגיע שישמעו אותם. זה גרר עוד ויכוח ועוד הרמת קול עד שמשמר הכנסת נאלץ להוציא אותה.
לצערי זה מה שמגיע לתקשורת. רק מוסיף כעס ושנאה וריב.
חשוב לי שתדעו שכצופה מהצד- נציגי המשפחות מדברים ומשמיעים את קולם ללא הפרעה.
זה מה שאני ראיתי בעיניים שלי לפחות.
היה אבא שאינני זוכר את שמו, שהבן שלו חטוף. והוא דיבר מדם ליבו, מתוך כבוד לנוכחים, ואפשרו לו לדבר ללא הפרעה כמעט 5 דק, עד שבשלב מסוים הוא פשוט אמר ״תודה שהקשבתם לי״ ופרץ בבכי..
כמה עצוב… הלב נשבר…
הקול של המשפחות חייב להשמע!
אבל יש איזשהו איזון עדין כי חייבים לאפשר לועדות להמשיך לתפקד ולמוזמנים להשמיע את קולם: חייל שאיבד את אחיו בקרבות ונפצע גם הוא, אישה שמגדלת כמעט לבד את הילדים מעל 400 ימים, מג״ד במילואים שמספר את הקשיים של החיילים שלו, ועוד ועוד.
