בהמשך לרשומה הקודמת…
במהלך תקופת המבצעים של גדוד 51 ברצועת עזה, בשנת 2007, נחשפתי לעבודה המבצעית של צמ"ה.
למי שלא מבין, מדובר בציוד- מכני- הנדסי.
בקיצור- D9. מפלצת.
החבר'ה האלה, היו מלווים אותנו במהלך כל מבצע, ובמידת הצורך היו חושפים שטח. להימנע מהתקלויות מיותרות..
ראיתי לא אחת, כיצד ברגע אחד הD9 הורס חממות שלימות. עוקר עצים. שובר בתים.
כבר אז עשינו מאמצים לא קטנים על מנת לאתר מנהרות. ואכן איתרנו.
למרות שזה נראה הדבר האחרון שמעניין בזמן לחימה, אבל לא יכולתי להתעלם.
זעקת האדמה, העצים, החממות, הטבע שזועק בכאב. על אף שהכל מוצדק, הכל לשם ביטחון החיילים וביצוע המשימה.
יש מלחמה וצריך להלחם. אבל מה אשמה האדמה שהיא צריכה לסבול ?!
ואז, על גג של אחד הבתים, בזמן שאני מביט בD9 עובר ממקום למקום ומכלה חלקת אדמה (שבסוף מצאנו בה מנהרה) –
כתבתי את המילים הבאות:
אשמע קול
זעקת האם
קשה, רכה, לחה, יבשה
להצמיח מסוגלת
להחיות אתכם.
מלכדת בכפה שלל צורות וצבעים
אנשים, צמחים ובעלי חיים.
שונאת מלחמה, אוהבת שלום
איך נקלעת לכאן היום?!
