אספתי אותה מחברה, וראיתי בעיניים שלה שקרה משהו.היא לא רצתה לדבר עד שנגיע הביתה.החניתי את הרכב ונכנסנו לבית, ואז הסכר נפרץ.
כמו נהרות זורמים של דמעות ועלבון. והיא מספרת לי שכך אמרו לה, וכך עשו, ועוד דברים נחרצים שילדים (וגם מבוגרים?) אומרים לפעמים ושוכחים בבוקר שאחרי…
חיבקתי אותה וכמעט שנפלט לי מהפה ״די, אל תבכי…״
אבל עצרתי את עצמי, ואחרי כמה רגעים פשוט אמרתי לה: ״מצוין חמודה, תבכי החוצה הכל, תבכי, זה בסדר לבכות שאנו נפגשים, כשקשה לנו…״
והיא בכתה עוד כמה דקות, עד שנרגעה. וזהו.
קינאתי בה. קינאתי ביכולת הילדותית הזו פשוט לפרוק את המתחים בעזרת בכי.העולם שלנו, המבוגרים, מלא בסדנאות קואוצי׳נג וסדנאות ניהול זמן, וניהול עובדים, ואפילו סדנאות צחוק. אבל למה אף אחד לא מעביר סדנת בכי?
כל כך הרבה מתח אנחנו צוברים, ומנסים לפרוק אותו בדיבור עם האשה, במפגש עם חברים, בהאזנה למוסיקה או בבריחה לנטפליקס.אבל לפעמים אין מילים, וגם אין הסברים ואין כל כך גם סיבה למה – אתה פשוט רוצה לבכות. לפרוק מתח גופני ונפשי.
אנחנו מותנים לחשוב שבכי הוא בגלל דבר שלילי. אבל לא בהכרח. בכי הוא כלי של הנפש לפרוק. כמו עשיית צרכים. כמו הזעה. כמו תפילה.בלי מילים, בלי הסברים, בלי הצדקות.חז״ל אמרו: ״כל השערים ננעלו- חוץ משער הדמעות״ – אז למה אנחנו נועלים את השער במו ידינו ועוצרים את הבכי כל אימת שהוא עולה בגרון?!
והנה משהו שכתבתי פעם:

לִפְעָמִים בָּא לִי לִבְכּוֹת
סְתָם כִּי לֹא מָצָאתִי מַפְתֵּחַ
סְתָם כִּי מְאַחֲרִים לָרוֹפֵא

אֲבָל נִדְמֶה שֶׁנִּטַּל מִמֶּנִּי
הַכֹּחַ
לִבְכּוֹת

בְּכִי שֶׁל יֶלֶד
בְּכִי מְשַׁחְרֵר
בֶּכִי בְּמַעְגָּלִים
נִרְגַּע וְשׁוּב בּוֹכֶה
נִרְגַּע וְשׁוּב בּוֹכֶה

לְנַקּוֹת אֶת כָּל הַלַּחַץ
כָּל תְּחוּשׁוֹת הָאָשָׁם
הַדְּאָגוֹת
הַטְרָדוֹת
כָּל מָה שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּאַחְרָיוּתִי
אֲבָל בֶּאֱמֶת מַמָּשׁ לֹא

בְּכִי שֶׁבְּסוֹפוֹ בָּא חִבּוּק
עֲנָק
שֶׁמְּנַחֵם וּמַרְפֵּא הַכֹּל.

וְאָז חִיּוּךְ.

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on email
דילוג לתוכן