הריאליזם והאמונה בשעת התחברות


הייתי שם, הרגשתי, ראיתי, חוויתי, בכיתי, קרעתי…

ועכשיו, בישוב הדעת, אני שואל את עצמי – האם לא ידענו שזה יקרה? אם כן, למה המשכנו להתפלל? ובכלל, איך עומדים בד בבד האמונה וראיית המציאות בצורה רציונלית?

ובכן, כן, היו שם רבנים חכמים וחשובים שאמרו שאנו מעל הראליה. כל מה שקורה בגוש קטיף זה נס, ולכן גם עכשיו צריך לקרות הנס. כששמעתי את זה חשבתי שאני משתגע.

מה פירוש מעל הריאליה?

בשבילי הריאליה, חוקי המציאות הטבעיים, הפרקטיקה – זה קודש, לא פחות מתפילה

ואמונה.

כדי להבהיר את עצמי, נבחן את הלוגיקה שלנו. בצורה פשוטה, נס זה התערבות אלוקית בעולם. אם כן, מדוע כשנופל פצמ"ר ליד בית אנו אומרים שזה נס, וכשזה נופל על הבית ופוגע חלילה במישהו זה לא נקרא נס? האם שתי המקרים זה לא מעשי ידי ה', התערבות אלוקית בעולם? יש פה בעיה לוגית שנגרמת כתוצאה מרצון (מודע או לא מודע) לומר שבעצם באמת, אין הדבר תלוי בנו, מה שה' יחליט זה מה שיקרה. אין הרבה משמעות למעשים שלנו, כי בסופו של דבר יכול להיות נס (כמו 6000 הניסים שהיו בגוש קטיף).

אלא שבאמת נס יכול להיות על טבעי כמו בים סוף (מי שזוכר…) ונס יכול לבוא בצורה טבעית לחלוטין, מלובש בחוקי הטבע המוכרים לנו. זה יכול להיות טוב וזה יכול להיות לא טוב (לפחות איך שזה נראה לנו במבט ראשוני).

לדוג', אם אני זורק אבן מהחלון והיא נמשכת לרצפה, אנו קוראים לתופעה בשם: "חוק המשיכה". החוק הזה הוא התגלות אלוקית בעולם, נס –  לא פחות מקריעת ים סוף.

צריך להתרגל לראות את זה כך.

לכן, לא רק שאנו לא מעל הריאליה, אלא האמונה בבורא עולם מצווה אותו להתייחס אל הריאליה בנאמנות מוחלטת. חלילה אם אנו (ולא בורא עולם) מפרים את הריאליה – אנו חוטאים חטא חמור.

אדם מאמין זה אדם שיכול לראות את המציאות בצורה הכי ריאלית, לכלול את כל השיקולים והכוחות המניעים את החיים. ככל שאתה יותר ריאלי אתה יותר מאמין בחוקים שטבע ריבונו של עולם במציאות. פיסיקה, ביולוגיה, פסיכולוגיה וכד'.

מקובל עלינו מרבותינו שהגאולה האחרונה תהיה בדרך הטבע. מה שאומר שאנו צריכים להתרגל ולתרגל בעצמנו את ההתייחסות במלוא הרצינות לחוקי הטבע, לראייה הריאלית העמוקה של המציאות. לדעת לנתח את התהליכים שעוברים בחברה בשקלול כל הפרמטרים – הגשמיים והרוחניים – וכך לחשב את צעדינו לקראת הגאולה.

אם כן, מה ההבדל בינינו לבין החילונים, איפה נכנסת האמונה?

יש הנוטים לחשוב שאמונה זה דווקא במקום שאין סיכוי, ואין שום אפשרות אחרת. כלומר, החיילים מתקרבים, נכנסים לבתים ומפנים אנשים – אבל בכל זאת צריך להאמין…

לצערי זו טעות נפוצה מאוד בקרב המאמינים. כאילו שאמונה זה דבר שסותר את ההגיון, הפוך מהמסתבר.

כשאני אומר שאני מאמין, אני בעצם מאמין בקב"ה ובחוקים שהוא טבע בעולם. לכן אני משחק ע"פ כללי המשחק האלו ולא מדמה בעצמי שאני מעל הריאליה. צריך להפסיק לבסס את עולמנו הדתי על מקרי מופתים ונפלאות. צריך לבסס את אמונתנו על עומק החכמה שבכל חוק וחוק שטבע ריבונו של עולם בעולם, על הריאליה המופלאה והעקבית, הפיסיקה והביולוגיה ושאר החכמות המופלאות שהן כולם התגלויות של בורא עולם.

כשחילוני מחשב את צעדיו הוא משקלל את הנתונים שהוא רואה בשטח, ומחליט. זו דרך אמיתית ונכונה, אלא שחסר בה משהו. הראייה הדתית אמורה לראות פן נוסף שהראייה החילונית פסחה עליו. המציאות לא מורכבת רק מחוקים גשמיים אלא גם מחוקים רוחניים, כוחות רוחניים שיש להם כוח לפעול במציאות.

לכן כשאני בא לפעול כנגד ההתנתקות, אני רואה את השטח טוב מאוד, מבין שכוחות הפינוי אמורים להכנס בשעות הקרובות, אבל אני מאמין בכך שיש עוד כוח במציאות שהוא כוח התפילה. התפילה יכולה לשנות משהו באדם, לתת לו כוחות רוח חדשים, למלא את המפרשים. ובעזרת הכוחות המחודשים האלו, כוחות של רוח ואמונה, אפשר לעצור את הכוחות הגשמיים שנכנסים לפנות. דוגמא טובה לזה אפשר למצוא הרבה במלחמת העצמאות. הכוחות הגשמיים שעמדו מולנו היו רבים וחזקים, אבל כוח הרוח שהיה חדור בחיילינו גרם להם לעשות מעל ומעבר למעשה של חייל פשוט. התוצאה היא שעמדו מעטים מול רבים, ונצחו… (ממש כמו בחנוכה שהנס היה טבעי, נס של גילוי רוח גבורה בחשמונאים. ראו 'משך חכמה', מהר"ל, וכן בכתבי הראי"ה)

לא ציפיתי לרגע אחד שהקב"ה יתגלה פתאום וישנה הכל בדרכים קסומות. הקב"ה לא צריך לעשות את העבודה שאנו היינו אמורים לעשות במשך הרבה שנים. אין קיצורי דרך בגאולה.

אם היינו מתחברים לעם מזמן, מחדירים את האמונה מחדש בעצמנו ובציבור, מתברגים במערכות המדינה במקומות מרכזיים – היינו גואלים את עצמנו מן הייסורים האלו. פספסנו, עכשיו צריך להשלים…

המהלך הספציפי הזה לא הצליח. הפסדנו במערכה. ואם אנו צריכים ללמוד משהו מהחוויה הקשה הזו זה התרוממות מושג האמונה. לא להעמיד את העולם הדתי על מקרים מוזרים, יוצאי דופן, ניסים. להיפך! לבסס את האמונה בחוקי הטבע, הישרים, ההגיוניים, האלוקיים

אם נעשה את המהפך הזה, במאבק הבא (שיבוא, אין לי ספק בכך) כבר נהיה יותר מוכנים.

ובכן, מהלך ההתנתקות זה דבר ריאלי לחלוטין. ע"פ ההיגיון ברור לי שעם ישראל היושב בארצו לא מחובר לארץ. ברגע שאין חיבור מסורתי, היסטורי יום-יומי לארץ ישראל נוצר מהלך הפוך של התנתקות.

החברה הישראלית התנתקה מהרוח, מהמסורת, מההיסטוריה, מהתרבות היהודית. מסירת חבלי ארץ לאויבים היא תוצאה ישירה של ההתנתקות מהרוח. זה ציבור רחב שאברהם יצחק ויעקב, שעבוד מצרים, חטא המרגלים וכו' -לא יושב לו בראש! למה שיהיה מחובר לארץ ישראל?!

הרבה פעמים קוראים לציבור שלנו 'תמים', ובצדק. אנו חוטאים בהתנתקות מהריאליה, מנסים להנהיג את עולמנו ע"פ ניסים ומופתים ומתעלמים מחוקים גשמיים. חוטאים בהתעלמות מהמציאות, או חלילה אפילו עיקום המציאות כרצוננו.

אני חושב שזה תפקיד מאוד חשוב של הרבנים. צריך לחבר את הציבור למציאות ולא לומר משפטים כמו 'אנו מעל הריאליה', 'המציאות היא לא כמו שהיא נראית' וכד'. צריך לומר בקול ברור – הגאולה לא תבוא אלא – אנחנו נביא אותה במו ידינו. האחדות לא תבוא, אלא אנחנו נתאמץ בשביל שזה יקרה. ובכך צדקו אחינו השמלאנים 'אל תגידו יום יבוא- הביאו את היום'.

ארץ ישראל השלימה לא תיפול עלינו, אלא עלינו לעשות מהלך רציני של חיבור תודעת העם היושב בציון למורשת ההיסטורית. דרך מערכות החינוך, המשפט, הכלכלה, הצבא והכנסת. שנזכה לאזור אומץ ולהבין שהגאולה תלויה בנו, השינוי מתחיל בנו, בבית המדרש, ובכל אחד ואחד מאיתנו.

רשומות אחרונות

ענן תגיות

הרשמו לקבלת עדכונים

דילוג לתוכן