הם ואנחנו. אז והיום

שואה
עד ששמעתי את ההסכת ״מלחמת העולם השניה״ של יובל מלחי, לא ידעתי כמה לא ידעתי על המלחמה.
הבנתי שהיכולת לקרוא את המציאות היא דבר מאוד מוגבל.
האדם הפשוט לא יכול להכיל כל כל הרבה מידע ונתונים על אירוע כזה, שלא לדבר על לעכל את הטרגדיה הפסיכית שהעולם עבר.
עשרות שנים של חקר היסטורי וגם היום מעט מאוד אנשים יודעים לספר את סיפורה של המלחמה והתרחשותה.

ואז בקורונה הבנתי עוד משהו. זה לא רק הם, זה גם אנחנו. וזה לא רק אז, גם היום.

יש אירועים שאתה לא מבין את ההיקף שלהם וההשלכות שלהם גם כשהם מתרחשים מול עיניך.

על אחת כמה וכמה בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. אין עיתונות. אין אינטרנט. אין יכולת לקבל תמונת מצב מספקת ולגבש עמדה כלשהי.

אז מנגנון ההגנה שלנו מספר לנו סיפור כלשהו שיהיה נוח. שיהיה הגיוני. שיתקבל על הדעת.
עד שזה מאוחר מדי.


מגורשים מהבית לגטו. מתרגלים לאט לאט למעמד החדש: מצורעים, מנודים. כלבים.

עד שנשמע צעקת הקלגס ״לעלות לרכבת!!״
עולים לרכבת. נאחזים בתקוה שאולי ישתמשו בנו ככוח עבודה. לא הגיוני שיהרגו את כולם. פשוט לא הגיוני.
הרכבת היא מסע ארוך ושובר נפש. עד שאתה יוצא ממנה, אתה לא מבין מה קורה סביבך. איפה אתה. רעב. צמא. קר. חם. אוויר לנשימה….

ותוך כמה דק, רצוץ ושבור אתה עומד בטור ארוך. להתפשט. להתקלח. אחחח, איזה כיף עכשיו, הלוואי שיצא מים, אפילו קרים.

והבור ריק, אין בו מים.
מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים וגז ציקלון
וזעקות שמע ישראל וילדים בוכים ושריטות על הקיר…

מאמץ אחרון לעלות לגובה, לנשום מעט אוויר, ואז.
למות.

להאסף כאשפה ולהזרק למשרפות.
7 דקות ואתה אפר.
עולה בעשן הארובה לשמיים.
מכסה את השמש ונופל כאבק על אחיך שיורדים עכשיו מהרכבת…

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on email
דילוג לתוכן