ביום חמישי האחרון ראיתי פרק נוסף בסדרה 'התקומה'. הפרק דיבר על מלחמת העצמאות ב1948 ועל התוצאות שלה- רצף קרקעי של התיישבות יהודית- מדרום לצפון.
לאחר סיום המלחמה, אז, אומות העולם דרשו ותבעו מאיתנו לסגת מהקרקעות שכבשנו במהלך המלחמה- קרקעות שלא אמורות להיות שלנו לפי החלטת החלוקה של האו"ם…
ראש הממשלה דוד בן גוריון אמר את המילים הבאות (יש לקרוא את זה בקול של בן גוריון צועק..):
המדינה הדלה והקטנה הזאת, תחת ממשלה זו אמרה לא! בשעה שזה היה עניין חיוני. לא רק נגד אמריקה, אלא נגד אמריקה וברית המועצות יחד אשר הם במועצת הביטחון (של האו"ם) אמרו לנו: "תיסוגו מהעמדות שלכם בנגב". אמרנו "לא"! באדיבות, בכבוד, אבל במעשה תקיף "לא"!  לא זזנו אלא התקדמנו.

מדינת ישראל במשך שני עשורים ויותר תקועה בהתפתחות שלה רק בגלל שהעולם מחזיק אותנו בגרון. אנחנו כל הזמן מרגישים מאוימים, מה יגידו, איך יגנו אותנו, נהיה מבודדים בעולם וכו'.
העניין הפלסטיני מעסיק אותנו מאז שנות השבעים, ורוב תשומת הלב המדינית והתקשורתית מופנית לשם. במקום להתעסק בפיתוח הנגב, הגליל, השומרון, בבניה של אלפי בתים מבלי לשאול אף אחד! זו הארץ שלנו ואנו צריכים להגיד זאת בקול צלול ורם!
זה מחבר אותי לשיר 'איש מוזר' של נעמי שמר, על תנועת 'גוש אמונים' (מומלץ לחפש את השיר המלא בגוגל):
וכך בקול ענות,וכך בקול ילל
וכך יומם ולילארץ ישראל שייכת לעם ישראל
והיא שייכת לו –לא כדי שיחזיק בה חיל כיבוש
או חיל מצב
היא שייכת לו כדי לבנות בה
את בית חלומותיו
וכך בהקיץ ובחלום
ומדור לדור
ומתוך הרגל
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל
Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on email
דילוג לתוכן