נקודת האיזון

כבר כתבתי פה בעבר על התופעה שבה המציאות מגלגלת לפתחנו אירועים, התקשורת מסקרת באופן ביקורתי ותובעת מאיתנו הצופים לגבש דעה.

הבעיה לרוב היא, שאין לנו באמת את המידע הנדרש בכדי לגבש עמדה. גם לתקשורת אין. בשביל להקל על התהליך ולא ליצור מצב שבו אנו חסר דעה כלפי הרבה אירועים- אנחנו מתחלקים למחנות.

ברוב המקרים זה יהיה שמאל/ימין או דתיים/חילוניים או יהודים/ערבים או מזרחיים/אשכנזים או כל אחד מן הצירופים הללו..

הפעם בנושא השריפות חשתי דיסוננס. הבנתי שהמשטרה והשבכ אכן הגיעו למסקנה שבחלק גדול מן המקרים היה מדובר בהצתות של ערבים. יחד עם זאת, היה ברור לי שרוב ערביי ישראל חושבים שזה מעשה טיפשי ומכוער.

אבל הדיכוטומיה של השיח בישראל כאילו הכריחה אותך או להתעלם מכך שערבים הציתו את השדות, או להאשים את כל הערבים בשותפות לדבר עבירה. אין אמצע. אין איזון. אין הגיון.

והדבר החריף, כשהפלסטינים הציעו את עזרתם ושלחו 40 ומשהו כבאים כדי לעזור. הישראלי הממוצע לא ידע מה לעשות עם עצמו. או שאתה משתחווה לפניהם על אצילותם הבלתי אנושית ואדיבות לבם לעזור, או שאתה חושש שגם העזרה שהם מציעים היא מזימת טרור תת קרקעית…

אין אמצע. אין איזון. אין הגיון בשיח. אתה או או.

המציאות מורכבת. אין הנחות. תתחילו להתמודד. להלן העובדות כפי שאני מבין אותם:

  1. ערבים הציתו, לא צריך להיות אהבלים ולעצום עיניים.
  2. רוב הערבים בישראל הם אנשים טובים ובוודאי שאין לשייך אותם למעשי טרור.
  3. העזרה של הפלסטינים היתה מחווה מעניינת וחיובית ומגיעה להם תודה על כך. (לכל הפחות שישמרו עליהם כשהם חוזרים, כי לא בטוח שהם יבואו טוב לחמאס)

עכשיו תמצאו את נקודת האיזון.

מלחמת הסכמי השלום

סוגיית השלום המיוחל עם שכננו הפלסטינים עולה שוב לכותרות. שוב פעם ממשלת ישראל עושה מחוות בדמות של שחרור רוצחים, ולו בשביל לשבת לשולחן המשא ומתן המדיני בשביל להגיע להסכם שלום. אני לא מצליח להבין כיצד נתניהו וחברי מפלגתו, שאני מאמין שהם כנים בדבריהם ומנסים לעשות טוב לעתיד המדינה, איך הם לא רואים את הפרדוקס הפשוט, הסתירה הגמורה בין שחרור מחבלים שרצחו אזרחים בדם קר לבין תהליך שלום.

הרי מי שרוצה שלום, לא מעוניין שיהודה ושומרון תתמלא אנשים שכל כבודם מגיע מכך שרצחו יהודים. מי שרוצה שלום לא מתייעץ בכל פעם מחדש בליגה הערבית ומקבל את אישורם.

מי שרוצה שלום לא אמור להמשיך ולתדלק את הדור הצעיר בסיפורי שנאה, בספרי חינוך שבהם מדינת ישראל לא מופיעה על המפה. מי שרוצה שלום ודאי צריך לבער את קיני הטרור שעוד שורצים ברחבי יהודה ושומרון. הטרור השקט והטרור הרועש. טרור האבנים והדקירות וטרור הירי ומטעני החבלה.

המסקנה הפשוטה היא ששלום בין העמים לא יגיע מהסכמים. כל ההסכמים שנעשו בשלושים שנה האחרונות רק הובילו לשפיכות דמים. שום דבר טוב לא יצא מזה. האמביוולנטיות של ממשלת ישראל ביחס למפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון, רק מזין את השנאה ואת התקווה הסמויה בלבם של הפלסטינים שיום יבוא וכל היהודים יעופו מכאן. כבר ראינו פעם אחת יישובי גן עדן נחרבים וקיבלנו טרור…

26030761-200

בתור מתנחל אני יודע ידיעה ברורה שהפלסטינים לא מתכוונים לעזוב. אני לא יקום בוקר אחד וכולם יעלמו מחלון ביתי. הם כנראה מתכוונים להשאר פה.

העניין הוא שגם אני לא מתכוון לעזוב. כל עוד אני יודע בבירור שרובו של עם ישראל מאמין בכל ליבו שזו ארצנו, ושזו זכותנו ההיסטורית לחדש את ההתיישבות היהודית בכל מקום בארץ ישראל- כל עוד הידיעה הזו קיימת אני אשאר פה.

אני לא מאמין שהסכם כזה או אחר יביא אותנו לאנשהו מכיוון שהמדינאים שלהם חייבים לקבל את אישור העולם הערבי, הם אף פעם לא יקבלו אישור על ויתור זכות השיבה או ירושלים ולכן כל הסכם שיחתם יהיה בבחינת אותיות פורחות באוויר.

השלום בא מהשטח, שלום בין אנשים. להפתעתכם אולי, ברוב המקומות ביהודה ושומרון היום יש שלום בין אנשים. יש חיי מסחר, משתדלים לא להפריע אחד לשני, לומדים לחיות ביחד. זה לא פשוט, יש נקודות חיכוך, יש תאי טרור שמלבים את השנאה… אבל אם זה קיים- זה אומר שזה אפשרי.

מלחמת הסכמי השלום כבר נמאסה עלינו. אנחנו רוצים שלום בלי הסכמים. נדמה לי שרוב המתנחלים ורוב הפלסטינים יעדיפו את המצב הנוכחי על פני אינתיפאדה נוספת. אבל אם ננסה להעמיד את נקודות המחלוקת שוב על השולחן בשביל לחתום על הסכמים חותכים לכאן ולכאן- נצית שוב את אש השנאה והטרור.

מדינת ישראל צריכה להחיל את החוק על השטחים הישראלים ביהודה ושומרון ולאפשר למתנחלים לחיות בצורה נורמלית. יחד עם זאת, להכיר בזכותם של הפלסטינים לחיות פה. לדעתי 'מדינה' זה לא הדרך הנכונה להם כי לא מדובר בעם אחד שיכול להתאגד תחת הנהגה אחת. כפי שקרה עד עכשיו… אבל וואלה, לא מעניין אותי! שיחיו איך שבא להם! רק שיתנו לנו לחיות בשקט! המהלך הזה צריך להיות חד צדדי וללא שום הסכם. הסכמה לא תהיה לעולם, המציאות בשטח כופה על כולנו להכיר בה. הגיע הזמן שנכיר בה!