חצות ברחובות ירושלים

מה כבר יכול בן אדם לחפש

ברחובות העיר ירושלים

בחצות הליל

בחודש אלול

אם לא את המוצץ האבוד

של בנו הבוכה

לא סתם מחפש

כי עם פנס סלולרי

באלומת אור בוהקת

ברחובות חשוכים

מתכופף ובודק בין מכוניות חונות

שמא ימצא

פירור של אבדן

פירור של שכחה

או פירור של גאולה (של הלילה…)

וחוזה הוא את המצברים האבודים

של הרכבים שדולק בהם האור

שומע את רחש העיר העתיקה מיללת,

נדמה שגם היא איבדה משהו…

ואין כמו חצות הליל

ברחובות ירושלים

בחודש אלול

כדי לחפש מוצץ אבוד

ולמצוא תשובה.

המוצץ נעלם?!

תאמינו לי, עכשיו כבר ממש לא מעניין אותי לא ביבי, ולא ציפי, ולא בנט.
המוצץ הלך לאיבוד.
כן! זה אירוע הורי שגרתי שיכול לקרות אחת לכמה זמן. עדיף שלא יקרה בכלל.

זה מתחיל במשחק משעשע עם הילדים במיטה בבוקר. עד שמגיעה השעה שצריך להתחיל להתארגן ולצאת. אקט ההתארגנות לא תמיד עובר חלק. בחלק גדול מהפעמים אתה עלול להתקל בהתנגדות חריפה ואידיאולוגית מצד הילדים. כאן נכנס לתמונה, המושיע, משתיק הקול האולטימטיבי- המוצץ.
ביחס לתועלת שלו, הוראות השימוש קלות עד מאוד. פשוט שלוף, נגב קצת בחולצה (או הרתח במים רותחים, תלוי איזה ילד זה..) דחוף לפי של העולל וצפה לתוצאות מהירות. והתוצאות אכן מהירות- שקט, שיתוף פעולה, ואחרי כמה דקות- ילד לבוש, מסורק ומסודר.

אבל יחד עם האיכויות הנפלאות של המוצץ, יש בו גם חסרונות. אחד החסרונות העיקריים הוא 'תכונת ההיעלמות'. ברגעים הכי קריטיים, המוצץ פשוט נעלם. הוא לא הולך לאיבוד, הוא נעלם.
אין דרך יותר מעצבנט (צריך להכניס קצת פוליטיקה, אחרי הכל..) לתאר את ההיעלמות של המוצץ. זה יכול להטריף את הדעת, במיוחד אם מדובר בתמהיל הידוע- בכי של כמה זאטוטים, והורה מחורפן שמחפש בקדחתנות אחר המוצץ..

הוא לא הולך לאיבוד. הוא נעלם. זה משהו אחר לגמרי. גם אם אתה יודע בוודאות שהמוצץ הונח במקום הגיוני ושמור, ללא שום סיבה ללכת לאיבוד – הוא פשוט לא יהיה שם. כל ההמצאות הטכנולוגיות (מאיר/שורק/בלוטות') לא מצליחים להתגבר על 'תכונת ההיעלמות' של המוצץ.

הוא לא הולך לאיבוד. הוא נעלם.

אז מה עושים?
פה העולם נחלק לשניים, כתמיד. לחזקים ולחלשים.

החלשים פשוט עשו להם מנהג, שמשרת את האינטרס הקפילטיסטי החזירי והוא- לקחת הלוואה מיוחדת מהבנק ולקנות סטוק של מוצצים. למען הסר ספק, לא מדובר במשהו זול. כלל לא. בין 20-30 ש"ח לזוג מוצצים סתמי.
ברגע שמוצץ הולך לאיבוד, הופס, ההורה שולף את המוצץ ספייר, ופותר את הבעיה תכף ומיד.
אלא שפה נכנסת השאלה הפילוסופית הגדולה ביותר בתחום ההורות- אם המוצץ נעלם, וגם המוצץ ספייר נעלם, וגם המוצץ ספייר השני נעלם וגם השלישי והרביעי עד אינסוף – מה תעשה אז?

החזקים, עשו יד אחת, הקימו קבוצה בפייסבוק (לא בדקתי, אבל אני די בטוח) והחליטו פה אחד- לא מוותרים על אף מוצץ. מוצץ אחד בשביל כולם- וכולם בשביל אחד! לא קונים מוצץ ספייר. נעלם המוצץ?! תתאבד עליו, עד שתמצא!
גם כאן, השאלות הפילוסופיות הן רבות, ואני משאיר לכם להמשיך את החשיבה…

דע, בכל בוקר שגרתי שאתה הולך לעבודה, יש שם איפשהו הורה מתוסכל שמחפש אחר המוצץ.

הגן והילדים..

הזמן הזה, שבו מעט הגשם שירד מצמיח ירוק עז מהאדמה הצמאה…


זו אותה אדמה שעד אתמול היתה יבשה. הסתכלת עליה ואמרת 'אדמת טרשים', 'אדמה עקשנית', 'מפה לא יצא כלום'. זו אותה אדמה שאם היית נופל עליה, היית נחבט בצורה רצינית. אותה אדמה.
והנה, כמה תפילות ותחינות, הביאו לירידת גשמים. והגשמים איך נאמר, ריככו את האדמה קצת. היא כבר לא קשה כמו פעם, היא כבר לא עקשנית. אבל גם אחרי הגשם הראשון, שום שינוי מהותי עדיין לא קרה. עדיין לא צמח כלום.


אך אם התמלאת באמונה, ובסבלנות הנדרשת, ראה תראה כבר בגשם השני או השלישי את השינוי. השינוי מתחיל לצמוח. אדמת הטרשים לובשת שמלה ירוקה, פרחונית ובוהקת. מעתה אם תיפול, תחבק ותלטף אותך במגע רך של דשא צעיר.





וזו אותה האדמה, יש לציין. מה שהיה נראה קשוח ורציני בכמה טיפות התרכך, והצמיח דברים חדשים.
ואם חושבים על זה לעומק, זה לא באמת דברים חדשים. זה היה קיים שם כל הזמן. הזרעים הללו ישבו שם עוד מהחורף שעבר, בעקשנות ובהתמדה, רק חיכו לגשם הראשון, להזדמנות שתהיה להם סיבה טובה להתעורר.


בטח אתה אומר לעצמך, לו רק ידעתי שהזרעים קיימים שם – לא הייתי מחכה לגשם, הייתי משקה בעצמי.
אז תן לי לומר לך משהו נוסף.


לא רק המים מצמיחים. גם הזמן מגדל. הזמן מרפא, הזמן משכך, הזמן מכין. אם היית מנסה להשקות בעצמך כדי לזרז את הגידול, סביר להניח שהיית מקלקל יותר ממה שהיית מתקן. בהתחלה זה נראה משתלם, אבל זה לא מחזיק מעמד. זה צמח בוסרי, לא בשל בשביל להחזיק מעמד באקלים המקומי.


אז הזמן עשה את שלו, והגשם הגיע בזמן. 


ואני רק חושב על כך שאני שם את הילד שלי בכל בוקר בגן
והגן כמו הטבע, יש לו לוח זמנים וחוקים משלו. אם תרצה שהילד יצמח, צריך זמן, וצריך מים במינון הנכון. ומה שבטוח, שמה שיש לו בפנים הוא הרבה יותר גדול ממה שרואים מבחוץ. 
ואם תאמין מספיק חזק, ותתאזר בסבלנות, תראה גם את הגן פורח…